זבוב

הזבוב, שכל רצונו בעולם הוא לשייט בתנועה ריבועית ולאכול חרא, דווקא הוא מצליח להתל בי.
אני, אדם הגון, ציוויתי לו דברה אחת לא עשר.
״לא תציק״.

אך הוא, כבני ישראל בזמנם, לא מבין הרמז. 
עושה לו אלילים בדמות נקבוביות עורי, מחכך ידיים בהנאה וחושב בזחיחות: ״עוד קצת, עוד קצת וזה שלך״.
התאווה ניכרת בו, בזבוב.

מה הוא לי? שאלתי.
מהו קיומו בקיומי?

ולפתע זה הכה בי.
כאב חד פילח את דרכו לאורך כל גופי.
ידי, שניסתה לחבוט ביצור הערמומי החמיצה את המטרה ונחבטה בחוזקה בקיר.

ואז זה הכה בי.
לא הכאב אלא ההבנה.
הזבוב הוא רמז.
רמז לבאות.

הרי, גם אני נע בתנועה מחזורית,
מתרצה מאכילת חרא (אם כי לא במודע), מחכך ידיים וחושב: ״עוד קצת, עוד קצת וזה שלי״.
אם כן, הזבוב והיתולו, תפקידם לעורר בי את ההבנה שההחמצה מתרחשת ללא יודיעין.
היא תמשך, יום ביומו, עד אשר ״יד״ אחת תצליח להכות בי ולהביא את הווייתי הסתמית לסיומה.

הזבוב, שראה שהבנתי,
יצא מחלון המרפסת.
בטח קפץ לבקר את מנשה, השכן מלמטה שכבר שנים אוכל חרא במשרד.

אני? קמתי מהספה בתחושת שליחות ובהבנת הנדרש.
ניגשתי אל חדר האמבטיה לצחצח את שיניי, לשטוף את פניי ולהתחיל את חיי מחדש.
בכיור ישב לו מקק מפלצתי, קפצתי בפחד ומיהרתי לנעל בפינה כך שאוכל לגמור לו על הצורה.
הוא בתגובה, הזדחל לחריץ שברצפה וקטע את מחשבותיי.