נקמה מתוקה

"אני מבינה מר רייסיצקי, תודה". הצעירה סגרה את הטלפון וגמרה אומר בליבה לשים קץ למצב. היא המסה שתי חפיסות שוקולד לבן וטבלה בפנים את כפות הידיים. הנוזל החמים זרם בין אצבעותיה עלה וגלש על עורה עד שכיסה את ידיה בשכבה אטומה. היא נשארה כך כחצי שעה, נהנית מהמראה, עד שהשוקולד התקרר והתקשה, ואז קילפה אותו מעליה וחשפה את עורה הכהה.

כבר כשהיתה בת 18 היא הבינה שזה הפתרון היחיד, והבטיחה לעצמה שעד גיל 20 זה יקרה. אבל תמיד היה לה משהו יותר חשוב לעשות עם הכסף או עם הזמן שלה, ואיכשהו זה אף פעם לא יצא לפועל. מאז כבר חלף למעלה מחצי עשור. חצי עשור של תסכול, של דחייה ושל ייאוש. אין ספק שטכנולוגיית הטבילה השתפרה משמעותית בשנים האחרונות והמחירים ירדו. גם לידות שוקולד נהיו יותר ויותר נפוצות. ואז לפני שבוע היא נתקלה במודעת הדרושים של המטבלה במרכז המסחרי הסמוך.

כעת היא ניצבת מול הדלת המעוטרת. היא פותחת את הדלת וריח חזק של שוקולד מציף את נחיריה. הפקידה ההריונית בדלפק הקבלה מברכת אותה לשלום ומובילה אותה אל חדר הטבילה.

"אז אני מבינה שזו פעם ראשונה שלך. מעטים בוחרים לטבול בשוקולד לבן. מתרגשת?" 

הצעירה מהנהנת בנימוס.

פקידת הקבלה מסבירה כי משך הטבילה הוא 45 דקות, בסופן יישמע צלצול פעמונים ואז יתחיל תהליך הקירור והקילוף. היא מראה לה היכן ניתן לכוון את הטמפרטורה וגם את הפרגוד, שם תוכל להסיר את בגדיה. 

הצעירה מהנהנת בהבנה. 

"אז אני יוצאת עכשיו", אומרת הפקידה, "תהני לך. ואם משהו לא בסדר, פשוט ליחצי על הזמזם".

הצעירה נותרה לבדה בחדר הטבילה. היא מסירה את בגדיה וטובלת תחילה את קצות הבהונות. ממממ… הטמפרטורה חמימה ונהדרת. ואז היא מכניסה רגל אחת ורגל שנייה, ומתמלאת בתחושת סיפוק כאשר השוקולד הלבן גולש בין בהונותיה, מכסה את קרסוליה ומגיע כמעט עד הברך. היא מתיישבת ומאפשרת לגופה להתרגל ולהתמסר להרגשה. 

מפלס השוקולד באמבט מגיב לנוכחותה ותחושת הניצחון גואה בה. היא גולשת לשכיבה וברכיה נעלמות תחת הנוזל הסמיך, הזורם על ביטנה ועל שדיה ומכסה את צווארה. רק ראשה נותר כעת מחוץ לנוזל. 

"זה עכשיו או לעולם לא", היא חושבת לעצמה, ואז לוקחת אוויר ושוקעת כולה. היא חשה איך הנוזל הלבן זורם בין שערותיה, עוטף את אוזניה, מלטף בחמימותו את עפעפיה. שקט משתרר.

כמה ייחלה לרגע הזה. והנה הוא הגיע. היא נזכרת בכל ראיונות העבודה, בכל התשובות המתחמקות, במבטים המעליבים ובתירוצים חסרי הגיון מלווים בתנועות גוף, המסגירות את הסלידה שאינה נאמרת במילים. היא מוציאה את ראשה, שפתיה נפתחות בשאיפה ועיניה נפקחות לרווחה. כעת לא נותר בגופה ולו סנטימטר אחד שאינו מכוסה בנוזל הקטיפתי. עוד לפני שנשמע צלצול הפעמונים, היא מתרוממת מהאמבט ויוצאת מחדר הטבילה.

היא פוסעת במסדרון הישר אל חדר המנהל ופותחת את הדלת בלי לדפוק. "שמעתי שאתם מחפשים פקידת קבלה, מחליפה זמנית לחופשת לידה".

מר רייסיצקי מחייך חיוך רחב, "כן בהחלט, מתי תוכלי להתחיל?"