עבודות מזדמנות
לפעמים יוצא שאני נכנס לפיצוציה ומסתכל מסביב ורואה את המוכר, אסייתי עם משקפי ראיה עם זגוגית עבה של סרט בורקס יושב ליד הקופה ומחשב את קיצו לאחור, ואני כזה המממ, נראה מדליק, מעניין מה הוא עושה פה? רוב הזמן יושב ליד הקופה, מעניין, כמה הוא מרוויח? אפשר לחיות מזה? ומסתובב בחנות בזמן שהמוכר נועץ בי מבטים של מי שיודע שבאתי לקחת לו את העבודה, או שאולי זה רק המשקפיים שלו שעוקבים אחרי.
או שאני נוסע בכביש ורואה משאית שעל הצד שלה מרוח מספר הטלפון של חברת המשאיות ושלט שמבטיח שהם משפחה ושיאהבו אותי עם רק אנהג עכשיו בכבישים הלא נגמרים של מידל אמריקה שבועיים רצוף ואחזור הביתה לשלושה ימים לפני שאני אסע שוב לשבועיים. ואני ישר חושב על זה ואומר לעצמי המממ, נראה מגניב, אפשר להקשיב למלא מוזיקה בדרך, מעניין כמה הוא מרוויח? אפשר לחיות מזה?
המקור לפנטזיות התעסוקה האלה מהזמן שסיימתי אוניברסיטה ב-2003 - שנה מעפנה לצאת לחיים של מבוגרים אחרי התפוצצות בועת הדוט כושילירבאק - כשלמצוא עבודה בטק היה קשה כמו משהו ממש קשה (לא בא לי הדימוי עכשיו. נו, אבוקדו. אבל מהקשים). בגלל זה, לפחות ככה אני אומר לעצמי, אני תמיד מכין את עצמי ליום הדין שבו תגמר העבודה במקצוע, ואצטרך לעבוד בעבודות מזדמנות בצוק העתים.
האמת היא שאמנם מעולם לא מכרתי בפיצוציה ולא הייתי נהג משאית, אבל עבדתי בלא מעט עבודות מזדמנות בחיים הקודמים שלי. וכשאני אומר מזדמנות אני מתכוון מוזרות. כולם עשו את זה, אתם חושבים, גם אתם, מה? רוצים להתערב של מי יותר מוזרות? אני אתחיל:
עת השתחררתי הרופאים לא המליצו לי כלום, אמרו לי אתה בריא מה יש לך לך מפה, אבל אחותי אמרה לי שראתה שיש קורס מדריכי רפטינג בנהר הירדן וזה נראה מגניב. הייתי בדיוק אחרי שלוש שנים של שירות צבאי מהמעפנים שיש לצה״ל להציע, גרתי אצל ההורים, מה כבר היה לי להפסיד? כך יצא שגרתי חצי שנה בקיבוץ בגליל, ובגלל שמחודש יוני אין באמת מים בירדן, הייתי עסוק בלהקפיץ את הסירה על אבנים במורד הנהר ולשעשע קבוצות של חרדים צעירים במשחקי טריוויה ובדיחות של מדריכי רפטינג. הייתי נותן דוגמא, אבל אין באמת למדריכי רפטינג בדיחות, אנחנו צוחקים כשמישהו נופל למים. יצאתי משם אחרי חצי שנה עם כאבים בתחת מקפיצות על סלעים, אפס חסכונות (כי מדריכי רפטינג לא צריכים להרוויח כסף, הם עובדים בשביל הצחוקים), ואחת שנהייתה חברה שלי ולקחה אותי לאוסטרליה לשנה, שם עבדתי בתור פועל בניין.
על מה אתם חושבים כשאומרים לכם פועל בניין? מישהו עם שפכטל שם בלוקים אחד על השני? קסדה ומטר ביד? אני חושב על רעידות בכל הגוף. במשך שנה הייתי נוסע ברכבת בכל רחבי סידני לאתרי בנייה, עולה על פטיש אויר, ומתחיל לרעוד עד סוף יום העבודה, למעט הפסקות סיגריה ואוכל. בדרך חזרה הביתה נשים בהריון מתקדם היו מפנות לי את המושב שלהן ברכבת כי חשבו שעם הפרקינסון שיש לי, אולי כדאי שאני אשב, שאני לא אפול עליהן וארעיד להן את התינוק אל מחוץ לבטן מוקדם מדי. זו היתה עבודה פחות אקזוטית מהרפטינג, אין מה לומר, אבל היה בה יתרון אחד. האוסטרלים הם עם שאוהב לעבוד כמה שפחות. מצד שני הם עם שאוהב לשתות כמה שיותר. אם משלבים ביחד את שתי האהבות האלה, מקבלים את יום שישי - יום שבו מנהל העבודה בא לאתר הבניה בשתים עשרה בצהריים עם ארגז פחיות בירה, כולם מפסיקים לעבוד ומתחילים לעבוד, כלומר לגמור את הארגז. מכל עובד מצופה לשתות לפחות 5 פחיות בירה בערך בשעה, כי באחת כולם מתחפפים. באחת וחצי הייתי פותח את העיניים וקולט שאני לבד שם, ומתחיל את המסע בחזרה הביתה, שלפעמים היה נגמר רק כמה שעות אחרי, כשהייתי מוצא את עצמי בפתח הדירה שלי בלי שום זכרון איך הגעתי לשם, רק זוכר במעורפל נסיעה ברכבת, רעידות, ריר שיוצא לי מהפה, ונשים בהריון שמתרחקות ממני לכל מקום שאני הולך. אבל כל דבר טוב מגיע לסופו, וכך היה גם עם אוסטרליה, והרעידות, והחברה, וחזרתי הביתה.
כשחזרתי לארץ גרתי בתל אביב איזו תקופה, והתחלתי לעבוד בתור מתקין אנטנות של פלאפון. זה זוהר כמו שזה נשמע. היינו צוות של ארבעה, כל פעם באתר אחר לכמה ימים, ומתעסקים עם כבלים קואקסיאלים כל היום, שהיו דוקרים את הידיים עד זוב דם, אם לא יודעים איך לעבוד. זה לא נורא כי לרוב אחרי יום או יומיים לומדים 9איך לעבוד, חוץ ממני, שחודשיים אחרי עוד הייתי מסיים יום עבודה עם ידיים של שוחט, מלאות בדם של עצמי. הרבה זמן לא החזקתי שם, ורק זכרון אחד נשאר לי, כשהתקנו אנטנות במגדלי עזריאלי בתל אביב שהיו אז בבניה, עומד בקומה 50 כשהרוח מנשבת דרך שלד הבטון שעוד לא הותקנו עליו חלונות וכמעט מעיפה אותי למטה, מסתכל על מישור החוף עד חיפה מלמעלה, עם ידיים מגואלות בדם.
עד כאן סטנדרטי, אתם אומרים? סבבה, בוא נדבר על חנות לאביזרי מין. סתם, לא עבדתי בחנות לאביזרי מין, נכנסתי בטעות, זה מטעה כל הוילונות האלה. מה שכן עשיתי זה למכור תמונות מדלת לדלת בספרד פורטוגל. כתבתי על זה פעם, אז לא ארחיב (תקראו על הרשקו, זה סיפור טוב, אני מבטיח). היינו אמורים למכור תמונות שמן גדולות מדלת לדלת, רק שלא היה לי כוח ללכת מדלת לדלת וגם לא ידעתי לא ספרדית ולא פורטוגזית, למעט שקר כלשהו על זה שאני סטודנט לאמנות עני על סף רעב. אבל אפילו את השקר הזה לא הצלחתי ללמוד כמו שצריך, כך שלא מכרתי שום דבר. מה שכן, למדתי לקלל בקרואטית מראש הצוות שלנו, כך שלזה לא היה זמן לגמרי אבוד.
והנה בא הדובדבן של העבודות המוזרות - עבדתי שלושה חודשים באיסוף דגימות קול של קנדים צרפתים במונטריאול. זה משפט קצת מורכב אז אני אחכה פה בשקט שתקראו אותו עוד פעם. זה כבר היה אחרי שהשתחררתי מהאוניברסיטה, וכאמור, לא היתה עבודה. אז חבר של חבר אמר לי שמישהו שהוא מכיר מחפש מישהו שיאסוף דגימות קול של קנדים דוברי צרפתית בשביל לאמן תוכנה למענה אוטומטי של שיחות, כזה שלכל שירות לקוחות יש היום, אבל ב-2003 היה חדשני. אז עברתי למונטריאול לשלושה חודשים וניהלתי את הפרויקט הזה. זה כלל להציק לאנשים ברחוב שיגידו משפטים חסרי משמעות למיקרופון במבטא צרפתי קנדי, ושוב מצאתי את עצמי משדל אנשים ברחוב. מה שכן, גיליתי שזה הרבה יותר קל כשאתה יכול לשלם להם במקום שהם ישלמו לך, וגם זה שאתם מדברים את אותה השפה עוזר. מצד שני, מה אני מבין, כי מיד שחזרתי לארץ, פוטרתי.
בחזרה למוכר פיצוציה ולנהג משאית ולכל העבודות האלה שאני משתעשע בהן בדמיוני. מה הקטע? הרי בכל העבודות המזדמנות שעבדתי בהן הייתי די גרוע וגם לא נהניתי במיוחד. אני גם אוהב את הקריירה שלי, ואני הרבה יותר טוב בה מכל העבודות שעבדתי בהן קודם, וגם הכסף סבבה, אז למה לשחק בכאילו?
אני חושב שהבסיס לכל זה הוא הרצון בפשטות. הכמיהה לעבודה שאני לא אצטרך לחשוב בה, שאני אבוא, אעבוד ואחזור הביתה, לקפה והלימון והספרים הישנים. בלי יעדים ובלי פוליטיקה ובלי בעיות סבוכות שצריך לפתור, ובלי חוסר וודאות. כמו פועל במפעל, פשוט. ולמרות שאני לא באמת רוצה לעשות הסבת מקצוע, לפחות לא למוכר פיצוציה, זה נחמד לפנטז על חיים פשוטים כאלה מדי פעם, ולחשוב על עולם פשוט יותר שלא רוצה ממך יותר מדי. אבל באמת שאין לי הרבה זמן להרהר בזה, בדיוק נכנסתי לסופר, אוי, הנה ההוא שחותך פסטרמה - המממ, מעניין אם החלוק הזה נוח, דווקא יהיה לי יפה הרשת בשיער, ויש משהו מרגיע בחיתוך נקניק, מעניין כמה הם מרוויחים? אפשר לחיות מזה?