ספור החסידות

דניאל בואי רגע אני רוצה לספר לך 

לא, אני לא יודעת להסביר לך בדיוק למה ומה אני רוצה לספר בספור בעצם נדמה לי שהוא מתאים לך בפתחה תקופת ההתבגרות הקשה שאת עוברת לתקופה בה רגע את למעלה ורגע אחר כך נמצאת כל כך למטה. בתוך ואת מנסה בכל מאודך להתגייס לכתיבת עבודת השורשים המסורתית של כיתה ז' ודוחה את התחלתה מיום ליום.

לא , אני לא קוראת לך בשביל שתסדרי את הבלגן שיש לך בחדר. למרות שלא היה מזיק אם הבגדים יקופלו לתוך הארון ולא יהיו מפוזרים סביבו.

רוצה לספר לך על זכרון כשהייתי בגן בקיבוץ, היכן שאת כעת עובדת לפעמים. -

דניאל בבקשה אל תתחפרי בפרצוף הזה, כששתי הגבות שלך דחוסות לתוך המצח אני יודעת שאת כבר ממש גדולה אבל אולי בכל זאת תקשיבי. 

באחד הבקרים של הימים הסתויים הקרירים בהם צריך ללבוש כבר את חולצת הפלנל ,לשתות את החלב המחומם שנעשה פושר וחתיכות הקרום מתקשות עליו וללכת לפינת הקוביות הרעיד את הגן טרטור של טרקטור שהלך והתגבר. 

כשרצנו למרפסת,דבר שלא יעשה בשעות הבוקר השגרתיות אצל רחל הגננת, ראינו את אבא של בר, שבדרך כלל בשעות האלו חורש את השדות הרחוקים שבקצה הקבוץ, יורד לו מהטרקטור בזקיפות קומה מחפש את רחל הגננת ולוחש לה דבר מה. היא חייכה, הרימה את היד וסימנה לו על כוון הכלוב שבחצר הגן. 

הוא דרדר את הטרקטור ברוורס עד לשם. כשעצר הרים את האמברקס הענק לתנוחת חנייה. ירד מהמושב הגבוה , עלה לעגלה שמאחורה ,ותפס בחסידה. הוא לפת חזק בצוואר שלה והוריד אותה ישר לתוך הכלוב .עשה לרגע הפסקה הביט בנו לרגע ואז עלה שובל עגלת הטרקטור . התכופף על הברכיים ,עטף בשתי ידיו את גוף החסידה השנייה שבינתיים ניסתה להתעופף , ובמהירות קפץ מהעגלה וסגר עליה את הכלוב כשהוא כבר היה מחוץ לו.

החסידות עמדו להן זו מול זו, מחביאות את הצוואר הארוך שלהן בתוך הכתפיים והאישונים שלהן התרוצצו לצדדים במהירות. 

אני נכנסתי לגן. 

דניאל מה את מושכת בשרוולים של הסוודר שלך כאילו את רוצה לעוף. משעמם לך? את רוצה שכבר אספר מה קרה. אין לך סבלנות? טוב אנסה להיות יותר יעילה וקצרה.

למחרת כשבאתי אליהן, באתי לבד. לחשתי להן את שמי. ובקשתי שילחשו לי את שמן. הן התהלכו בכלוב כאילו כבר שכנו בו הרבה ימים. הן הביטו עלי מגובה צווארן אבל לא ממש ראו אותי. 

מה את אומרת,שגם את מרגישה ככה כשאני מסתכלת עלייך אבל לא רואה אותך? 

דניאל אני רוצה להמשיך. 

למה אני לא מתיחסת לדבריך?

הפעם ידעתי שהמילים שלה יסתובבו וינפחו לי את אזור הבטן. 

וכבר התחלתי להתנחם בזכרון של התינוקת שרוצה רק את אימא שלה. ובבת אחת עלתה תמונת הערב כשדניאל יושבת עם אבא שלה מול המרקע והוא מסביר לה את מהלך משחק הכדורסל. ואני קוראת לי בחדר השינה השקט חוששת שלי כבר אין מקום אצלה.

המשכתי להסתכל בחסידות. הן נראו לי יפות וכלכך נקיות. רציתי להיות דומה להן. בקשתי מהן שיהיו חברות שלי. 

אני תמימה? זה מפריע לך דניאל?

זה מעצבן אותך שירשת ממני את זה והילדים צוחקים עליך בכיתה?

אני מכירה את זה, גם עלי הילדים היו צוחקים ומנסים לראות אם אני מאמינה לכל מיני דברים. 

החסידות המשיכו ללכת בקצב אחיד, בתוך ביתן כשהן מודדות אותו לאורכו ולרוחבו. 

בקשתי מהן,לפני שהלכתי,שהן יזכרו אותי עד מחר. שיתנו לי סימן בנדנוד המקור שהן אכן מזהות אותי.

למחרת בבוקר, כשחזרתי, הן נענעו במקור. עמדו מולי ולחשו לי. 

בבת אחת הרגשתי שנפתח הכלוב שעומד כחיץ בינינו ובין רגע ללא מחשבה מוקדמת בקשתי מהן רשות לבקש משאלה. 

הן לא הספיקו להנהן בראשן, ואני כבר בקשתי שישאילו לי את כושר תעופתן לשעה אחת. 

נעמדתי מולן. כל עין שלי היתה מונחת על חסידה אחרת. הן הסתכלו בי בריכוז רב ,כמעט לא מצמצו. 

התהפנטתי לתוך האישונים הקטנים שלהם לזמן שלא ידעתי אותו, לאט לאט נפלו על הכתפיים שלי נוצות רכות שהתערמו אחת על השנייה ועטפו את כל הגב שלי. הרגליים התארכו ונעשו דקות דקות,הרגשתי שאני עומדת על נעלי העקב של יום שישי של אמא שלי. הראש קטן בבת אחת למשולש שבתוכו הפכו העיניים לשני עיגולים פצפונים. השפתיים של הפה התארכו קדימה והתקשו למקור אדמדם. רציתי לנסות לחייך אבל לא ממש הצלחתי ,המקור היה קשה מדי בשביל להזיז אותו. לא הצלחתי לעמוד כמו ילדה והשווי משקל זז קדימה. לרגע רציתי לומר להן שזה סתם היה משחק, לא ממש אני רוצה לעוף אבל הכנפים שלי נפרשו הצידה דחפו אותי כלפי מעלה ואני פרצתי לכוון השמיים. צעקתי להן שאני מפחדת וודאי תיכף אפול. אבל האויר דחף אותי למעלה ושיחק עם הנוצות שלי. העננים הזמינו אותי שאתחבא בתוכם והם ינסו לגלות אותי. צעקתי בכל הכוח ובקשתי מהחסידות שישאירו אותי המון זמן שם למעלה .

כשגמרתי לשחק מחבואים עם העננים, הרוח בקשה ממני לשחק איתה תופסת. הייתי צריכה לעוף הכי מהר שאני יכולה אבל היא בקלות תפסה אותי. היא כל כך הצחיקה אותי עם המשבים שדגדגו את כל הגוף שלי וניפחו את הנוצות שלי. עד שאמרתי לרוח בזהירות כי אולי החסידות לא יכירו אותי פרועה כזו. הרוח נחלשה וסירקה בחזרה את כל נוצותי. המשכתי לעוף מעל האויר ומתחתיו מתנדנדת עליו עד שלפתע ראיתי את קצה הגג של הגן שלי. התבלבלתי נורא, וכל התנופה שאצרתי ואספתי נגמרה בבת אחת בנפילה על האדמה. כשקמתי ניערתי את כול האבק ורצתי לחסידות לבקש מהן סליחה על שלא ניצלתי עד תום את הזמן שהשאילו לי אבל הסברתי להן שאני גם ילדה שחייבת עכשיו לשבת בכיסא הקבוע שלה ולשמוע את השיחה של רחל הגננת המסבירה כי היום יום שני ובסתיו החצב פורח, הנחליאלי מנתר והאבות זורעים את השדות.

הן התבוננו בי אבל לא אמרו כלום.

ככה את חושבת דניאל? שהן נעלבו ממני? אבל על מה? 

ואני לרגע לא האמנתי מה ששמעתי כי חששתי כלכך לספר לך את הסיפור שלי ובין רגע הפכת להיות פרשנית.

טוב טוב אני אמשיך. 

רצתי לגן והתישבתי על הכסא הקבוע שלי. חיכיתי שרחל הגננת תמחא פעמיים כף .בתוך האוזניים שלי הדהדה הרוח, בתוך הגוף שלי זרמו הדגדוגים. האישונים שלי הלכו וגדלו,הנוצות נעלמו לגמרי וכפות הרגליים הגדולות דרכו על הרצפה של הגן. חזרתי להיות הילדה מהגן. 

למחרת בבוקר כבר מרחוק צעקתי להן שאפתח את הכלוב והיום נעוף שלושתינו לשמיים ונשחק שם בהמון משחקים. אבל משהו שראיתי דקר לי דקירה. מתוך המשושים של הרשת נראו פחות כתמים לבנים מסתובבים. כשהתקרבתי ראיתי רק חסידה אחת. רחל ,צרחתי ,בואי תראי חסידה נעלמה. שאלתי את החסידה שנותרה מה קרה. אבל היא רק הסתכלה ולא ענתה. הלבן שצבע אותה תמיד התחלף באפרפר בהיר והמבט שלה היה רחוק ומזוגג. רחל הגננת הגיעה וחיפשה בכל המקומות שבחצר,אבל לא היה שום סימן. ביקשתי מהחסידה שנעוף ונחפש מלמעלה את החסידה אבל היא כאילו התכווצה יותר ויותר בכל רגע שעבר. ישבתי מולה וניסיתי להצחיק אותה בפרצופים משונים אבל היא כבר לא ראתה. כשהלכתי הבטחתי לה שמחר בבוקר אדבר עם רחל הגננת ונשחרר אותה לחופשי. 

דניאל סבלנות. לא אני לא יודעת עד היום מה קרה עם החסידה. זו ממש תעלומה עבורי. שטרפו אותה? יכול להיות. 

כשהגעתי מוקדם בבוקר לא ראיתי תזוזה בכלוב. התקרבתי וראיתי את החסידה היחידה מוטלת ללא חיים על האדמה, אפורה וקטנה ...צעקתי לרחל הגננת שקרה דבר נורא. רחל באה בריצה,הסתכלה בחסידה השכובה ואמרה שהחסידה מתה. החסידות לא יכולות לחיות ביחידות,בלי חברה. היא לקחה את היד שלי וסחבה אותי לגן פנימה. התישבתי על הכסא הקבוע שלי ורחל סיפרה על החסידות, מזונן ואורח חייהן. אבל אני לא ממש הקשבתי. 

דניאל את מוחה דמעה?בואי אנשק אותך . 

אברך אותך לחייך הארוכים והמלאים-שתדעי לרחף ,לדאות ולהשתעשע כמו החסידה ושתדעי לקבל את העצב ,הכאב והקושי בחמלה ורכות יתירה.