שמיים של מפלצות

שדה התעופה מנצנץ חלושות מבעד לאוקיינוס סמיך של שחור, העננים האפורים שוחים באופק. עיניו של טוני משוטטות מהנוף שבחלון אל האפלה הסמיכה שבחדרו. הוא שומר על עיניו פקוחות ומתענג כאשר החושך שולל ממנו כל מראה. רק כך הוא מרגיש בטוח. הוא לא צריך לחשוב על מה שעלול להגיע מבחוץ, משדה התעופה.

טוני נושם נשימות עמוקות וחש את עצמו נרגע. גופו נרפה על המיטה הרכה והוא נותן למחשבות לשחות מעדנות כמו העננים שבשמיים. 

לפתע קול חיתוך חד קורע את חלומותיו. הוא בולע את רוקו ועיניו נפנות ישר אל המתחם המרוחק והנוצץ כמו סכינים של שדה התעופה. או כמו שנהג לקרוא לו: המפעל לייצור מפלצות. עיניו עוקבות אחר אחת מהן במסלול המראתה, אלומת אור חזקה שמתקרבת לעברו. אותו התרחיש כל לילה, טוני כבר לא אמור להתרגש מזה. ובכל זאת, הוא חסר אונים כאשר גופו מקשיח בעל-כורחו וריאותיו מתרוקנות מאוויר, כאילו מישהו שואב את החמצן מהחדר ומותיר אותו להיחנק לאט. הוא בכל זאת מנסה להעמיק את נשימותיו, פושק את פיו כדי לגמוע בבהילות את החמצן שנותר לפני שגם הוא ייכלה.  הוא שואף בקול חנוק, ידיו מתחילות לרעוד, כשהוא סופר בלב את השניות ונושם: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע. איכשהו, ממש בדרך קסם, האוויר מצליח לחדור את ריאותיו. הוא ממתין שבע שניות נוספות ומקצה שבע שניות אחרונות לנשיפה. הוא עושה זאת שוב, ואז מרגיש טיפה יותר טוב כשהדופק חוזר למהירות הרגילה ונשימותיו מוסדרות.

רק כך הוא מצליח להתמודד בלילות עם המפלצות. נשימות וחושך. חושך ונשימות. למזלו, הפעם, המפלצת הייתה רחוקה - טוני רואה את קרני האור שלה נבלעים בחשכה. אבל הוא בכל זאת נותר להקשיב בחשש. המפלצת עלולה להחליט לבקר שוב. 

וכמו שציפה, כעבור כמה דקות, שוב חוזרת הנהימה הצרודה, הרוטטת, של המפלצת. טוני שולח עיניים פעורות אל שדה התעופה, ומדמיין לעצמו מטח כסוף בוקע מהשמיים ונוחת בקומה החמישית, דירה מספר תשע. ממש עליו כמובן.  והוא שוב מרגיש כאילו האוויר בורח מהחדר במהירות, כאילו הוא מפחד בדיוק כמוהו, וטוני מקלל את העובדה שאמא בחרה לגור דווקא ליד שדה התעופה. 

אבל הוא יודע גם שזה לא הכי נורא. החרדה שלו לא הגיעה לשיאה. עדיין. לפעמים (כמו עכשיו), האורות נשארו רחוקים ועמומים ורק הקפיצו את לבו כמו יויו שהיה חוזר במהרה למקום. אבל לעיתים רחוקות, האורות נראו לו כל כך קרובים, עד שיכל להרגיש את ההדף ששילחו הכנפיים העצומות מהחלון הקטן שבחדר. האור הזה רודף אותו מאז גיל חמש, ממש כמו רוח רפאים שלא פתרה את ענייניה בעולם הזה, ונשארת לרדוף את קרוביה - להפיל כוסות מדפים, להסיט וילונות ולהשתקף במראות. כך הוא מדמיין את האור המשתלח, המשתלהב, של המפלצת ברגע שתבלע אותו, כמו שמגיע לו. היישר משדה התעופה. גדולה ומתכתית ועם שתי כנפיים אדירות.

אבל האם באמת אפשר להאמין שאתה הולך למות לפני שהרגע המכריע מגיע? לא נראה לו, אך טוני לא יכול שלא לתהות מה אם אחת מהן תיסטה מהמסלול ותתרסק על הבית שלו,  מה אם דווקא היום הגורל החליט לגמול לו על המעשים שלו, הפחדנות שלו.  

הוא מנער את ראשו וממצמץ בחוזקה בניסיון לנער את המחשבות העגומות ממוחו. מי יודע, אולי ההדחקה תגרום גם לגורל להדחיק את חטאיו, את האשמה שעל כתפיו. ואף על פי כן - המפלצת של שדה התעופה מזדחלת למחשבותיו, והוא מדמיין את האור הצורב, ההתרסקות הבלתי-נמנעת ואת הדם. הדם שלו ושל אמא.

לא, אסור לו לחשוב על זה. אין לו כוח לבכות שוב. הוא יהיה טיפש לחשוב שבכי יציל אותו ממוות כאשר המפלצות יתקרבו. הגורל שלו כבר נקבע ברגע שנטש את אבא. 

אבל ברגע שהמילים מקבלות צורה במוחו, טוני מבין שהוא משקר לעצמו. האמת היא שכל ערב הוא חושב על זה. בגלל שדה התעופה המזורגג.

הזיעה כעת זולגת על מצחו ולתוך עיניו, יחד עם הפחד שמקפיא את עצמותיו מבפנים. הוא ממש מרגיש את המפלצות. כמו ילד קטן שיכול לחוש את מפלצות שבארון. הוא יודע שהן מחפשות אותו. אבל זה בסדר, אם היה אדם אחר, גם הוא היה מתנקם בו. אם הוא היה יודע את מה שהוא בעצמו יודע. לפתע טוני חושב, האם כל בנאדם מרגיש ככה לגבי עצמו? שהוא האדם הנורא והעלוב ביותר בעולם?  ואולי זה בלתי נמנע, אם אתה היחיד שמכיר את כל הצדדים הכי נוראים שלך, הכי אפלים, את כל הסודות שדחוסים עמוק בנפש, כמו בגד ישן ובלוי שטמון עמוק בארון ואף אחד לא רואה? 

מבטו שוב נודד אל כתם האור המרצד שבאופק, הקול המונוטוני חוזר, עמוק וצרוד כמו נשימה של חיה המשחרת לטרף, וגופו נמלא צמרמורות.

הוא לא היה צריך לרדוף אחרי הכדור, ובוודאי שלא לברוח אחר כך מהמכונית. אבל הוא היה ילד טיפש וקטן, בן חמש. מה עוד הוא יכל לעשות? איך הנוכחות שלו הייתה מצילה את אבא? 

אחת, שתיים, שלוש, ארבע… טוני מנסה לנשום. אבל הוא נלחץ כשאינו מצליח להגיע לשבע. מפרקי אצבעותיו איבדו כבר מזמן את התחושה מרוב שנלחצו כנגד המזרן, כאילו הריק הלבן בלע גם אותן, והוא נזכר בילד המפוחד מול הפנסים הבוהקים, ממש כמו אלו של המפלצות וראשו מסתחרר. 

הנה המפלצת מגיעה! הנה הגורל האכזר שלי! הוא לוחש בלב קפוא כאשר האורות מבהיקים ומתפשטים במהירות של צונאמי. כעת הריק האינסופי כל כך קרוב אליו, שהוא אינו מצליח לחשוב או לנשום. הוא עוצם עיניים ומקווה לפחות שהמוות יהיה מהיר וחסר כל תחושה, כמו של אבא... אבל אז -

הריק נרתע בבת אחת. המפלצת לפתע מסבה את ראשה והקרניים המסנוורות נשלחות יחד איתה עמוק אל האפלה. והכי חשוב, הרחק ממנו. 

טוני כמובן מבין מה קרה. הלילה העוצמתי ינק לתוכו את הריק, וכמו תמיד, הציל אותו מאבדון. מעין אחוות אחים של יצורים אפלים - אחד מציל את השני. והוא בוודאי בצד האפל, מאז שרדף אחרי הכדור, מאז שאבא מת באשמתו. טוני לוקח נשימה עמוקה, כאשר החושך זולג בהדרגה לתוך החדר, כמו דבש סמיך ומתוק, ולאט לאט גופו מתחיל להירפות. בהתחלה רגליו מפסיקות לרעוד, ואז גבו וכתפיו ולבסוף החושך מגיע עד לעיניו ומאפיל על כל עולמו. הוא שוב חש מוגן בזרועותיו המסוככות והקרירות של החושך.