אל תאהבו אותי

זוהי לא שירה.

זוהי פריקה כתובה.

אין מוסר השכל, גם אם נדמה שיש.

אין זה חיפוש אחר חיזוק, אפילו בסתר.

זהו מקרה פשוט,

של "אין לי כוח יותר".

אם יש משהו אחד שהשנתיים הללו בהקפאה עשו הוא- מחסור בכוח אוניברסלי.

לאף אחד אין כוח להשקיע באמת.

או לפחות אין לי מושג למי יש. לי בטוח אין.

בקושי לכתוב אני מצליח.

הכל הפך להיות בגדר שיעורי בית. ובינינו? מי אוהב שיעורי בית?


 

עבר זמן מאז שפירסמתי משהו כתוב.

הדממה כתגובה למה שכן פרסמתי- היא מסקנה נחרצת.

אני לא מעניין.

אין לי כיוון סלבריטאי במשפחה.

השם שלי לא מוכר ברבים- ותודה לאל שכך.

אין לי תמונות עם מחשוף,

ואף אחד אבל אף אחד לא רוצה לראות תמונות של זין כווץ בתוך תחתון.

אין לי כסף להשקיע בפרסומים כדי שיגיעו לקהל הרחב וכל התקווה שלי שאנשים יאהבו את הכתוב

מפני שהם התחברו לכתוב בצורה פשטנית ביותר- פשוט התנדף.


אם כן בקשה אחת נותרה-

אל תאהבו אותי. 

ואולי אף עדיף כך.

עדיף לי להרגיש שאני מקיא את שבפנים מילולית, שחור על גבי וירטואלי ולא שומר בפנים, כתהליך שלי.

עדיף לי להישאר אנונימי, לא מוכר, אחד כזה שמגיע מהצד זורק משהו והולך.

הבחור הזה שעושה צחוק מהכל וגם מעצמו.

ההוא שחולם להצליח אבל לא עושה כלום בנידון.

ההוא שהבין שגם אם אתה עושה הכל כדי להצליח- אתה עלול להיכשל.

לעזאזל, אתה יכול להיות הבן אדם הכי טוב בעולם, הכי מוכשר, הכי נדיב, הכי שהכל ועדיין למות בהפתעה-

משאיר מאחוריך מיליונים של אנשים שאוהבים אותך עד יותר-

עכשיו שאתה מת זאת אומרת.
 

ואלו החיים עצמם בעיניי.

ניסיון חוזר, אישי ונואש שלנו, בני האדם, לזכות באישור כלשהו - מהאנשים הלא נכונים.

נכתב על-ידי
כותב #1097
הדף נקרא 67 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי