יש מוזר בזורן / נוּבֶּה

כל סיפורי זורן

כל מי שמגיע למערכת זורן מיד יודע שמדובר במשהו שלא התרחש באופן טבעי. 22 כוכבי לכת, כולם מתאימים למחיה, מסודרים במסלולים קרובים כל כך שבשמיים של חלקם האחרים מופיעים כגרמי שמיים משמעותיים כמו הירח על כדור הארץ. אבל בכל זאת הם לא מפריעים אלה לאלה מסביב לשמש הירוקה והגדולה שבוערת שם באמצע. זה יפהפה ועוצר נשימה וברור לעין שמישהו הינדס את זה.

אתה מגיע במעבורת מלבנית גדולה. יושב לך בחוסר נוחות ליד איזו ליבי, או איזה שמואל, או הנרייטה. שיש להם כובע עם נוצת נשר תקועה בה, או תיק יד מעוטר בצדפים, או בושם של מאמא מיו מיו, לאו דווקא לפי הסדר הזה, ואתם ממריאים מהטרמינל כמעט בלי להרגיש תאוצה. הירוק שבחוץ מתחלף בכחול, ואז בשלב כלשהו הופך לשחור ויש כוכבים.

כל מי שיעשה מחקר ולו שטחי על מערכת זורן יגלה שהזורנים האלה שהגיעו אלינו ושעליהם המטרנו שואה כזו בתגובה הם לא התושבים המקוריים שלה. גם הם הגיעו לכאן ממקום אחר. כמונו. אבל לאף אחד לא איכפת מזה משום מה. הם פשוט הזורנים. וזהו. הממצאים הארכיאולוגים מדברים בקול כל כך ברור שצריך להיות חירש כדי לא לשמוע אותם. אבל לא ראיתי אפילו מאמר אקדמי אחד שמזכיר את זה כיותר מאשר הערת אגב. דיון מאיפה הגיעו בעצם? האם יש סיכוי שעוד יבואו עלינו בעתיד? מי היה שם לפניהם? יוק.

אתה יושב לך בכיסא שלך בתוך המעבורת המלבנית הגדולה, ומקבל בלאדי מרי, או ג'ין וטוניק, או וויסקי, או את המשקה החמוץ הירוק הזה שהם קוראים לו שמורז. לאו דווקא בסדר הזה. ואתה שותה את זה אולי. ואולי גם אוכל קצת בוטנים. הנרייטה מנסה לספר לך משהו בהולנדית דרך האיפור המוגזם על הפנים השמנמנות שלה, אבל אתה לא דובר את השפה אז מושך בכתפיים ומחייך. שמואל קורא לך אחי ומנסה להחליף איתך סיפורי צבא, אבל אם אתה כמוני ולא היית בצבא כי אתה שייך לכת פציפיסטית (אל תכעסו עלי, אנחנו עושים שירות לאומי - בעיקר במד"א ושירותי הצלה אחרים), אז אין עליך הרבה סיפורים להחלפה עם האחי הזה. ואולי ליבי דווקא מפתיעה לטובה. אולי היא משוררת או מאסטרית של ראמן. מי יודע. ויש לה סיפורים לספר על החניכות שלה ביפן. אבל בקיצור, כי תיכף עוברים בחור התולעת ואף אחד לא מדבר כשעוברים בו.

כל מי שיושב בעיניים פקוחות בכל עולם זורני יודע שיש מוזרות גדולה בסיפור הזה. זו חברת מהגרים מוזרה מאוד. אין בה אפילו שמץ של הרגשה של מערב פרוע, או ארץ בראשית ריקה שעכשיו מאכלסים. אין בה שום דבר פראי ואטביסטי. במקום זאת יש איזו רוח בורגנית משונה ועייפה באוויר. איזו התעלמות מוסכמת מהעובדה שיצאת להרפתקת חייך - אל כוכבים רחוקים בגלקסיה אחרת - ובכל זאת זה מרגיש כאילו שאתה יושב בסלון של ההורים שלך, או בבר מצווה של האחיין של בן דוד שלך, או בערב בינגו שכונתי.

יש מוזר בזורן.

בסדר, הגענו, ראינו, ניצחנו וכבשנו. אפילו בצדק, נגיד. אבל יש כאן משהו שאמור לעשות את השיערות על היד שלך חידודים, משהו מקריפ, ובמקום זה אתה מרגיש כאילו דודה שלך באה לכוס תה בקיבוץ. ואף אחד לא אומר על זה כלום. ואם אתה מנסה להגיד על זה משהו לאיזה גלי, או סיגל, או מארק, הם מסתכלים עליך כאילו אתה אומר משהו קצת מצחיק או משונה ועוברים הלאה.

אולי זה הסוציואינטרנליזם הזה שלהם פה. איזה דבר זה אה? אני כותב על זה בצמצום כי אני יודע שזה נושא פוליטי רגיש. להנהיג שיטת מיסוי של אנרגיה רגשית... אני לא מבין את זה. עשיתי את המתימטיקה. גם אם חלק מזה הולך כדי לתמוך בחלשים יותר - ואני אישית חושב שזה דבר גרוטסקי להזריק לבנאדם אנרגיה רגשית של מישהו אחר במקום לאפשר ולעזור לו לפתח את של עצמו מול אתגרי החיים - זה עדיין לא מסתדר מבחינת המספרים. יש עודפים אסטרונומיים. מה יש לעשות איתם? ההסבר הרשמי והיחיד שאפשר לקבל הוא שזה הולך למחסני עודפים. מה?

אז אתם עוברים בחור תולעת הזה והנרייטה נותנת לך נשיקה בלחי, או ששמואל מניח תפילין או שר מאיר אריאל, או הבאנו שלום או משהו, ואולי ליבי נוחרת מתוך שינה. לאו דווקא בסדר הזה. ותוך כדי שזה קורה אתה מתחיל לקבל שידורים מקומיים לשבב הבריינקאסט שלך. מודיעים לך מה מזג האוויר כרגע בשתיים, ואיזו מוזיקה משמיעים הערב באולם הקונצרטים של סנטרל, ושהמכובד איפו הגיע לכנסיית הזורנים החדשים בחמש עשרה ומשמיעים לך דברים מתוך הנאום שלו והוא אומר משהו כמו "חשלוק קטן מצטמרר מבין נשות הכפר ולשון התאו נוגעת בשלשלת הדין", ומסביר ומפרש את החרוז כך שהוא רלוונטי איכשהו, אבל לא ברור איך הוא הגיע מא ל-ב. ולמען האמת כל התהליך של ההגעה לנקודה א מלכתחילה מפוקפק מאוד.

ובזמן הזה תחנת סנטרל מתחילה להתקרב. והחור השחור הזה שמוחזק איכשהו בטכנולוגיית הסטסיס של הזורנים מתחתיה. ואני יודע שאתם משתמשים בו כמו באר משאלות וזורקים לשם את החלומות שלכם כתובים על פתקים מנייר, מה שכמובן מיד מעלה את השאלה האם חלומות יכולים להימלט מבאר כבידה סינגולרית. לא משנה באיזה סדר. והנרייטה נותנת חיבוק ומתחילה להוריד כבר את המזוודה שלה וללכת לכיוון היציאה, ושמואל אומר להתראות אחי, וליבי כתבה לך שיר קטן אולי והיא מצלמת אותו כדי לשמור לה עותק לפני שהיא נותנת לך אותו ביד. והמעבורת עוגנת ומתחילה להקיא אותנו החוצה.

ואתה עומד שם בבין לבין, מסדר את הכובע שלך על הראש אולי, אם יש לך כובע כמו במקרה שלי, ורואה את האנשים זזים מכאן לשם, אף אחד לא עוצר להסתכל, כולם בדרך לאנשהו. בדרך לדודה, בדרך לעבודה, בדרך לבן זוג. ואני מרים את הראש ורואה את הפסיפס שעל קירות התחנה. ההירוגליפים העתיקים האלה שמעולם לא פוענחו, והדבר הזה שנראה קצת כמו אלף זרועות ועיניים שחוברו להם יחד למאסה אחת והם קוראים לו פה בחיבה המפיבושת. איזה אל מקומי אולי. אתה מסתכל על השלושה זורנים שעומדים קפואים באוויר באמצע התחנה ההומה.

אולי זה בגלל שזה גם ככה על הארץ, גם שם כולם בדרך לאנשהו. גם שם אף אחד לא עוצר להסתכל בזה שאנחנו נמצאים על חתיכת סלע איפהשהו באמצע הנצח ואין לנו מושג באמת איך זה קרה ומה המשמעות של זה. גם שם כולם עסוקים במה שיגאל או שימיקו או לולה אמרו להם בצהריים, ומה יש לאכול לארוחת ערב. לאו דווקא בסדר הזה. אולי זה בגלל שהכל כבר היה מוכן לנו. לא גילינו בעצמנו איך לנסוע מהר יותר ממהירות האור, לא גילינו איך לפתוח חורי תולעת. רק להשתמש בזה שכבר מונח שם. אין לנו מושג אפילו איפה ביקום מערכת הכוכבים הזאת נמצאת. אפילו לא בערך. וזה מרגיש לפעמים כמו הרהורי כפירה גם להגיד את הדברים האלה.

אז באמת שאני לא יודע. ביקשו ממני לנסוע לכאן ולכתוב על זה משהו. לאו דווקא כקסנולוג שזה המקצוע הרשמי שלי למי שלא יודע, אלא כמין סופר נוסע כזה. אז זה מה שאשתדל לעשות בשבועות והחודשים הקרובים. אני לא אומר שאתם לא בסדר, או שמישהו לא בסדר. אני לא באתי להוריד לאף אחד ולא לשפוט תרבויות אחרות. כל מה שאני אומר הוא שיש מוזר בזורן. ושלא צריך להתבייש להגיד את זה. מותר. רצוי אפילו.

נוּבֶּה