על הכתיבה

איך זה התחיל?

אמרתי לפקידה בלשכת האבטלה שאני מתכוון לעסוק בכתיבה, כולי חיוכים. היא הרימה את הראש ומצמצמה ״סליחה, אתה יכול לחזור על זה?״.

״כן, אני מתכוון לכתוב. לכתוב סיפורים, ספרים. לכתוב.״

״אוקיי...״ היו לה זוג גבות צבועות עבות שחשבתי שלא הבינו אותי ״אתה מתכוון לכתוב ספרי הדרכה… ספרות מקצועית… ספרות טכנית...״

״לא, לא גבירתי - אני מתכוון לכתוב סיפורים כמו… כמו בסטימצקי.״

״אני חושבת שלא הבנת אותי, אדוני...״ היא ממש החווירה ״אתה רוצה לשתף איתי פעולה״ הוסיפה באופן שבלבל אותי, היא לא שאלה אלא יותר ניסתה להפנט אותי כמו להגיד ״אתה מאד עייף, אתה רוצה לישון...״

״לא, גברת - אני הולך לכתוב. ספרות, למדת ספרות בבית-הספר? בדמי ימיה מתה אמי… נפל לו זלזל על גדר וינום… מגש הכסף... ״ היא בטח הייתה בגיל של אמא שלי. ״הבנתי״ היא אמרה ופנתה אל המחשב.

היא הקלידה אולי רבע שעה רצוף. משהו לא נורמלי. מדי פעם שאלה פרטים טכניים - איפה אני גר, כמה ילדים יש לי, מצב ההורים. עכשיו אני ניסיתי לשבור את הקרח אז אני כזה ״את גם כותבת סיפורים?״ היא עוצרת, מסובבת אלי את הראש ומנענעת אותו ימינה ושמאלה בקטע של נונונו - ״לא.״ ״פשוט,״ המשכתי לנסות ״כי את כותבת כל-כך הרבה ומהר שחשבתי שאת גם...״ חייכתי ״עובדת על איזה סיפור טוב...״ בשלב הזה באמת הבנתי שלשבור את הקרח כבר לא יקרה הבוקר וסתמתי ת׳פה עד שהיא סיימה ״אתה צריך לרדת שתי קומות, יטפלו בך שם.״

״טוב, תודה - אני צריך איזה מסמך או משהו?״

״לא, לא, ברוך השם - הכל היום במחשב, רק תראה את תעודת הזהות שלך, זה הכל.״

האמת, שם כבר הייתי צריך לחשוד. גם שתי קומות למטה זה היה כבר מרתף וגם ״יטפלו בך״ זה משהו שהייתי צריך לקחת בחשבון ואני אומר את זה כסופר, הרגישות למילים היא משמעותית. בדרך-כלל אנשים מגלים לך יותר ממה שהתכוונו! אה כן וגם הריח של הנקניקיות בפרוזדור היה רמז עבה לאללה.

כשהגעתי, עמדתי בתור יפה כמו כולם. הבלאגן התחיל כשהגיע תורי להיכנס לחדר השני. כשהסבירו לי שאני בתור למכונת הנקניקיות השתוללתי. הם הופתעו, רוב האנשים הסכימו לתהליך. סופרים בדיפולט הם אנשים כנועים מראש שוויתרו על כוח הזרוע. אבל אני התנגדתי ובסוף הם היו חייבים לשחרר אותי. כמובן שלשחרר אי אפשר, כי כבר גיליתי מה הולך אז במקום זה הם קידמו אותי.

העבודה הייתה קשה בהתחלה. נתנו לי להיות ישר על פס הייצור ואתה צריך לראות אנשים כמוך, בעיקר ברנשים אבל גם כמה חתיכות נכנסים למכונה בצד אחד ובצד השני יוצאים ווינר, קנקרס, צ׳וריסוס - בקיצור נקניקיות. כמו אצל פינק פלויד, אתה יודע.

גם הריח, גם השעות וגם לא היה לי זמן בכלל לכתוב, לא פשוט. היו שם כמה חבר׳ה ממש טובים ולפעמים המכונה מתקלקלת ויוצא לך לקשקש איתם קצת תוך כדי אבל אז מודיעים לך שחוזרים לעבודה ואתה לפעמים באמצע משפט, באמצע סיפור ולפני שאתה יכול להשלים אותו - שלאק, הבנאדם ארוז בתוך שקית של ניילון בצד - מוכן לאכילה.

היום, כשאני מנהל את המחלקה, כל זה נראה לי מצחיק. אני לא מתרגש מזה, למדתי, איך אומרים, להסתכל על הכל בפרופורציה. לא כולם יכולים להיות המינגוואי אבל שווה לנסות.

בכל מקרה, רק רציתי להגיד לך שאני אמפטי למקרה שלך ומחבב אותך בכללי ושיהיה בסדר, מתרגלים לריח ובסוף תראה שבעצמך תתחיל לקחת הביתה את הנקניקיות ולהכין לילדים. זה טעים וגם מזין! ולגבי השאיפות שלך לכתוב, כל עוד אתה עובד על המכונה, אף-אחד לא איכפת לו מה אתה עושה בבית. רק תנסה לשמור על פרופיל נמוך. לא צריך שכל העולם ידע.