אותו הגל
זה היה לא צפוי אבל הכרנו בצבא. היא עזרה לי במשהו שהיה גדול בזמנו וחסר משמעות היום ואני התחברתי מיד לאישיות שלה. נהיינו החברות הכי טובות. כאלה שיושבות לאכול כל יום צהריים ביחד, מדברות מלא, נפגשות גם אחרי כי 8 שעות בבסיס לא מספיקות לנו.
אני זוכרת שיחות שלנו ליד האוטו בנושאים הכי אישיים שיש, שיחות של שעות על אהבה, זוגיות, צבא, עבודה, חלומות. שיחות על החיים. אני זוכרת שגם אז התפלאתי, שלא האמנתי שיכולה להיות חברות עומק כזו שלא נמאס ממנה. מעולם לא הצלחתי להרגיש ככה לפני- חיבור כזה חזק ואמיתי למילים, לאישיות. הרגשת הנוחות שהייתה לי איתה לא תישכח לעולם. היינו על אותו הגל.
יום אחד נסענו לפסטיבל בדרום. זה לא שלא היו לי חששות אבל הן התפוגגו במהרה. הייתה לנו הנסיעה המצחיקה ביותר שקיימת, הגענו לעיר שכוחת אל והסתובבנו שם כשאנחנו לא יודעות מה לעשות עם עצמנו וטוב לנו ככה. בלילה נרדמנו מעייפות עד שהתעוררנו מממטרות שנועדו להשקות את הצמחים או להבריח אורחות לא קרואות כמונו. כל דבר היה בדיחה, חוויה, אף פעם לא הוריד לנו את המצב רוח. או לפחות ככה אני זוכרת את זה היום.
ואז קרה משבר. כמו לשתי חברות טובות הוא קרה במקביל. כל אחת הייתה שקועה במשבר שלה ולא הצליחה להיות אחת למען השנייה, אבל שתקנו. אני לא הצלחתי לשתוק לאורך זמן והעזתי להגיד לה לאחר כמה זמן, רק כדי לשחרר את זה ממני, רק למען האמת.
זה היה לא מוצלח. נגע לה בנקודות רגישות והיא כעסה, התרחקה, התעלמה, ומאז לא ידעתי מה עובר עליה.
זה לא שלא ניסיתי להתקשר, לשלוח הודעות, לשתף, להתעניין. שנים אחר כך עוד ניסיתי עד שהחלטתי שזה כבר מוגזם. כמות הפעמים שאני חושבת עליה היא מוגזמת ביחס לזה שעברו שנים אבל תחושת הפספוס קשה.
היא התחתנה לפני כמה שנים, ראיתי בפייסבוק, כל כך שמחתי בשבילה והייתי קצת עצובה בשבילי שלא הייתי שם לשמוח איתה. רציתי גם להגיד לה שידעתי שהם יהיו ביחד בסוף, שהאמנתי שיש להם אהבה שחזקה מהכל. אבל כבר לא היה לי מקום להגיד את זה ושתקתי.