צוקי ד'

לפרק הקודם

הטעם המריר מילא עדיין את חלל פיה, עיניה שוטטו באפילה מחפשות אחיזה. ההתרגשות מהטקס עדיין לא נעלמה, היא שמעה עדיין את הקולות והריחה את הקטורת שנספגה בבגדיה. היא לא תיארה לעצמה שאפשר לומר כל כך הרבה ללא מילים כלל. המחנך ניהל את המהלכים ביד אומן, היא לא הצליחה לסגור את פיה מרוב תימהון. רק כשנמזג הנוזל החמים לפיה בלעה אותו ומיד הידקה את לסתותיה, כאילו מישהו תפס אותן בכוח.

"ברוכה הבאה לממלכת השקט, צוקי!" ברכו אותה הקולות בשעה שהעבירה מבטה מילד לילד. 

עיניי המחנך נצרבו בה, החיוך שלה נמחק. היא חשה כיצד מוחה נפער וזרם של קולות וצלילים שוטף אותה. הייתכן? הלוא זה רק חלום! היא צבטה את עצמה בחוזקה. מאותה הנקודה היא כבר לא זכרה דבר, רק את הקולות שלא שתקו לרגע. עד לשנייה בה פקחה את עיניה, שכובה במיטתה בחדר החדש ליד אנג'י. נשימותיה של אנג'י מילאו את החלל בשקט קצוב. 

"שתיים עשרה", היא מלמלה בשקט, לאחר שמנתה את השניות שחלפו בין נשימותיה של אנג'י.

"כנראה שבאמת הייתי עייפה" הקול מהמיטה השנייה חדר את מחשבותיה, "אני בדרך כלל לא נושמת רק חמש".

החדר השתתק שוב. היא עצמה את עיניה בכוח וניסתה שלא לחשוב על דבר, אך ההתרגשות הייתה רבה מדי. 

 

"בוקר טוב!" ברך אותה קול חדש,

היא הסבה מבטה וראתה זוג עיניים זרות נעוצות בה. היו אלו עיניים בצבע אפור כמו שמי החורף לעת שקיעה, ובתוכם התמזגו להם ערפילים ורודים וכחולים, ממש כמו דימדומים.

" כן, העיניים. אני יודע. עכשיו סיימי להתפעל וקומי. שלוש דקות למפקד הבוקר. את לא רוצה לאחר ביום הראשון שלך, נכון?!"

צוקי קפצה ורצה אחרי הנער בעל עיני השקיעה. "איך קוראים לך?" היא הספיקה לשאול לפני ששניהם תפסו את מקומם במבנה המתומן מול שורת המחנכים.

"לואי" ענה לה קולו בלחישה, "ברוכה הבאה לגיהנום".

חיוכה נמחק. המפקד החל בסדרת שריקות שחברו למנגינה הרמונית. צוקי חיפשה את מקור הצלילים אך אף פה לא נע. המבנה המתומן נע על צירו עד שחזר לנקודת המוצא שלו והיא שוב עמדה מול המחנך. 

היא חשה עירנית ומחודדת יותר מתמיד. היא לא הייתה בטוחה שכולם שומעים את כל מה שהיא שומעת, אבל היא הייתה נחושה למלא את ההוראות במדוייק. היא צעדה שני צעדים לפנים וחיכתה, לידה עמדו עתה גם לואי ואנג'י בדממה.

"אני אחכה לכם בחדר הכחול בעוד שעה" לחש הקול באוזניהם. הם פנו מהמבנה בטור.

עשרות שאלות שהטרידו את צוקי נותרו ללא מענה. לואי לחש לה ללא קול להמתין עד שיתיישבו לאכול, אז בהמולת הכלים יוכלו לדבר. היא המתינה.

"בכל בוקר, במפקד, בוחרים המחנכים את הצוות שאיתו יעבדו באותו יום" אמרה לה אנג'י תוך כדי לעיסה. היא לא הרימה את מבטה מהצלחת. "החדר הכחול הוא בעצם כיתת תרגול מחשבות. את תראי" לואי הוסיף, "יהיה לנו יום כיף היום" שניהם חייכו אליה.

בהפסקת הצהריים, תשושה מעייפות, היא התמוטטה על המיטה בחדר. "איך אפשר להתעייף כל כך מלא לזוז ולא לדבר בכלל?" היא שאלה,

אנג'י חייכה, "זה עדיף על כל השאר תאמיני לי. כשאני הגעתי, התחלתי ישר בחדר השחור. אל תשאלי!"

היא באמת לא שאלה.

נכתב על-ידי
קטנה (מרב בן-שושן)
משתעשעת פה.
הדף נקרא 88 פעמים
אהבתי חיבבתי
תגובה אחת
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי