החיים בנצנצים

כל ערב אלה קוראת לי שאני אשכיב אותה לישון.

אמרתי לגיא שאני מרגישה כמו חפץ מעבר, אז בתור מורה הוא ענה לי שבדיוק בגלל שהיא מתעקשת על המקור, היא לא מאמצת אף חפץ מעבר.

ואז מתחילים. מתארגנים במיטה, ואז מגרדים את כל העקיצות, ביסודיות. מתארגנים שוב.

אלה: "אמא, אני צמאה"

אני: "אז לכי"

ילדה מזנקת מהמיטה, רצה לשתות שלוק, חוזרת. מתארגנת.

אלה: "אמא, יש לי משהו לאמר לך"

אני: "שששש…"

אלה מנסה להתאפק, זה עולה לה בסבל רב, אני מרגישה איך כך השרירים שלה נטענים באנרגיה של התאפקות, ואז היא נותנת קפיצה קטנה כזו, מתארגנת מחדש ו

אלה: "שיראל לא אוהבת הרבה דברים לאכול, רק קצת דברים מסוימים"

מלטפת אותי עם האצבעות של הרגל

אלה: "אמא"

אני: "שששש"

שרירים נטענים, קפיצה, התארגנות

אלה: "אמא"

אני:

עוד קפיצה

אלה: "אמא, יש לי משהו לאמר לך. היום מרינה אמרה שאני מרשמלו, כי לאיפה שהיא לא מסתכלת יש ורוד"

קפיצה לצד השני, התארגנות מחדש חמש שניות עוד קפיצה.

אלה: "אמא, יש לי שאלה"

אני: "אלה לילה טוב!"

קפיצה, התארגנות, גירוד קפיצה

אלה: "את זוכרת את השיר של שאטרפליי?"

אני: "כן" (שיט, שכחתי לא לענות)

אלה: "איזה חג אחרי יום העצמאות?"

אני: חוזרת לשתיקה

תנועה, קפיצה, אנחה, התארגנות, ליטף, תנועה התארגנות

הנשימות הופכות קצובות ושטוחות יותר ויותר. ואני עוצבת עיניים רק לא ליצור תחושה שאני פנויה לשיחה

הילדה ישנה. והיא כל כך חמימה ומתמסרת. אני נשארת עוד שתי דקות, כי רק חסר לי שאיך שאני אקום היא תקפוץ מהמיטה, בכוח רצון של לביאה, ותכריח אותי לחזור

הדבר הבא שקורה זה שאני מתעוררת לפנות בוקר, מחובקת עם אלה, מתה לפיפי שזה כואב, ובבגדים שלבשתי כל היום.

ומה כבר יש לעשות? ללכת לעשות פיפי ולחזור לישון איפה שיש מקום