בור באדמה
בתוך צריף קטן מפח חיה משפחה אחת, אמא, אבא, אח וחמישה ילדים. עניים היו, כל כך עניים שהקיץ החם שנמשך אל תוך נובמבר הקל עליהם את המצוקה שהייתה מגיעה עם הירידה הצפויה בטמפרטורות.
האם, כבר כמעט בת ארבעים וחמש, חלמה יום אחד ללמוד לעשות משהו עם חייה.יום אחד ,חלמה, אברח מהמקום הצפוף הזה ואוכל ללמד בבית ספר יסודי ילדים עם מוגבלויות כפי שאמא שלי עשתה. האבא שהיה רועה כבשים, במקום שהיה כמעט תמיד ללא עשבים, דאג שלא יוכל להביא פת לחם הביתה אם הקיץ ימשך.
ובלילות הקרירים החלו לישון אחד בתוך השני חבוקים, מחממים בחום גופם, גוף לגוף, משפחה. לפעמים כשהיה שקט ולא היו צפירות בחוץ אפשר היה כמעט להרגיש את הדופק הפועם של ליבם המשותף דופק יחדיו ומרגיע אותם עד שנרדמו.
הם אהבו מאוד את ילדיהם ודאגו להם. דאגו מאוד, היה נראה שאין עתיד במקום שבו הם חיו משום שבכל שנה או שנתיים היו פורצות בו באופן כמעט צפוי ובלתי נמנע מלחמות עקובות מדם, חבית אבק שרפה שכל ניצוץ קטן מאיים להבעיר את כל מה שבעמל ניסו לבנות. על שגרת לימודים כבר לא היה על מה לדבר, איך אפשר ללמוד כך.
לילה אחד, התעוררה האם בחלום בלהות. בחלומה היא וכל משפחתה נשלחו למחנה מעצר במדינה זרה שאת שפתה לא הבינה. קציני ההגירה עצרו אותם בדרכם לשם והיא וילדיה הופרדו אחד מהשני ונשלחו כל אחד למקום אחר. חיבקה האם את בעלה ורעדה, והוא חיבק אותה חזק ובלי מילים הרגישה שוב בטוחה בזרועותיו. תמיד כשהייתה מתעוררת בבכי חרישי, כדי לא להעיר את הילדים, היה הוא מחבק אותה עד שנרדמה. רועדת בזרועותיו.
בעיקר הוטרדה האם מבנה הצעיר, ילד חולמני שהיה נוהג לשוטט מחוץ לצריף ולאסוף תרמילי רובים, איתם היה בונה סירות ורפסודות שהשיט בערימת החול ליד הצריף. מה יהיה עליו, שאלה לעיתים את עצמה, הוא לא מספיק חזק בשביל המקום הזה.
מה יהיה? היא ובעלה שאלו את עצמם יום אחר יום, אבל ידעו שהאהבה תנצח. בסופו של דבר דברים יסתדרו. הרי לא עשו דבר לאף אחד דבר רע. חיו את חייהם הפשוטים בשלווה , ואנשים כמותם בסוף מסתדרים. הכל יסתדר מלמעלה.
לילה אחד החלו שוב אותן צפירות ארורות. והם, חבוקים כמו תמיד, שכבו בצריף הפח שלהם וחיכו שהאימה תעבור כבר. היא נתנה לבנה הצעיר להתקרב אליה, מרגישה את ליבו הולם ולחשה באוזנו "אהובי הקטן אל תדאג, אמא אתך פה, וגם אבא שומר עלינו בוא תתחבק איתנו ותיכף זה יגמר". אמרה ולא יספה.
בור באדמה.