מחנה

האור נכבה בדיוק כשהורדתי את הילקוט מהגב. מיששתי בעדינות למצוא את מתג האור בחדר המדרגות ונזהרתי שלא ללחוץ בטעות על הפעמון של משפחת בן-יהודה. פעם זה קרה לי וסבתא בן-יהודה צעקה עלי שלא אצלצל שוב בשעת הצהריים. בחוץ יכולתי לשמוע את הרוח שורקת וידעתי שתכף ירד גשם. היד שלי פגשה את המתג של האור ונתתי לחיצה קטנה שאם במקרה אלחץ על הפעמון של סבתא בן יהודה אז היא לא תהיה בטוחה אם היא שמה את הפעמון או משהו אחר וכשתבדוק, אז כבר ואספיק להכנס מהר הביתה. האור נדלק. נשמתי . היד שלי שוטטה עמוק בילקוט ונברה בין דפים מפוזרים, צבעי פנדה שבורים ושאריות משיעור מלאכת יד.

 המפתח לא היה שם. התחלתי לרוקן את הילקוט וכל כמה שניות לחצתי שוב על מתג האור. הבניין היה שקט כמו בשעת לילה. השעה היתה כבר שתיים ועשרה, אבל החורף גרם לה להראות כמו שבע בערב. ''ככה החורף - הוא עושה לימים את מה שהשנים עושות לאישה'', סבתא שלי אמרה פעם. אין מפתח. אמא תחזור רק בארבע מהעבודה. הייתי הולך לבית של אורן אבל רבנו לפני שבוע. הוא ואשר פירון עשו לי מלכודת עם קקי וגרמו לי לדרוך בתוכה. הם בנו דגם של רקטה בשיחים מאחרי הבניין, חפרו לידה בור קטן ושמו בו קקי של כלב ומעליו דשא. ואז קראו לי שאפעיל את הרקטה בלחיצה על הדוושה. יותר נכון אשר היה זה שהוביל את הכל, אורן עמד מאחריו ולא אמר כלום כי הוא בטח פחד מאשר אבל לא אכפת לי כי הוא חבר שלי והוא שיתף פעולה עם האפס הזה. אשר תמיד גרר את אורן אחריו כי פחד שיקחו לו את החבר היחיד שהיה לו, הוא היה גדול מאיתנו בשנתיים וגר דלת מול אורן בקומה השמינית. אספתי את התיק והתחלתי לרדת במדרגות .האור שוב כבה. ירדתי לאט לאט ובקומה שלישית הדלקתי את האור והתחלתי לרדת מהר יותר כדי שלא יכבה שוב. כשיצאתי לחצר היה חשוך מרוב עננים והרוח התחזקה. היה קר, והייתי רק עם סוודר. אמא התעקשה שאקח מעיל, אני כרגיל אמרתי שלא קר לי ויהיה בסדר. ככה זה , אמהות תמיד צודקות. יש להן מחסן ענק של ''אמרתי לך'' ותמיד לכל מצב יש להן ''אמרתי לך'' מוכן שם לשעת חירום. הרחבה שבין הבניינים היתה שוממה. יצאתי לכיוון הרחוב והיבטתי לעבר תחנת האוטובוס. עוד שעתיים אמא תרד בה, לבושה במעיל האפור הענק שלה שמסביב לכובע שלו היתה כמו פרווה סינתטית ששיוותה לה מראה של אריה. אני אחבק אותה ואראה לה את המחנה שלי ואז נעלה יחד הביתה והיא תחמם לי מרק חם. הרעב התחיל לנקר והקור התחיל להפריע. ליד פחי האשפה ראיתי קרטון גדול, קצת קרוע. התקרבתי אליו, הוא נראה נקי ומזמין. גררתי אותו אל החצר הקדמית, לדשא מתחת לאחד העצים. זה היה קרטון של מכונת כביסה או תנור, מספיק גדול ודי שלם. כיוונתי את הפתח שלו לכיוון שביל הכניסה לבניין כדי שאראה את אמא כשתחזור. זרקתי את הילקוט לעומק הקרטון ונכנסתי פנימה אחריו .תוך שתי דקות  התחיל טפטוף ויכלתי לשמוע אותו מקיש על תקרת הקרטון. אף פעם לא היה כזה שקט בשכונה שלנו בצהריים. כל הילדים מזמן היו בבית, ואף אחד לא מוציא את האף שלו כשקר וגשום. השמיים היו אפורים. ואני, בתוך המחנה שלי המבוצר. מחנה מפלדה. אף אחד לא יוכל לו. גם אשר פירון הבן זונה. ואם הוא ואורן יבואו וירצו להכנס מצידי שיטבעו בגשם הם והרקטה שלהם והקקי. לא סיפרתי להורים שלי על מלכודת הקקי. הרגשתי שהם יחשבו שאני חלש. בשכונה שלנו זה לא טוב להיות חלש. לא חסרים מי שיטפסו עליך כשאתה חלש. אבא תמיד אמר לי שגם אם ילד גדול יותר בא להרביץ לי, אז עדיף לקחת קרש ולתת לו בראש מאשר לחטוף ממנו מכות כדי שידע לא להתעסק איתי יותר. אחרי המקרה עם המלכודת קקי חיפשתי קרש אבל כל קרש שמצאתי הרגיש לי לא מספיק טוב כדי לתת לאשר בראש אבל ידעתי ששום קרש לא יעזור - אשר יכסח אותי עם או בלי הקרש ובטח לא יהיה לי באמת אומץ לתת לו בראש. בסוף מרוב שבכיתי הייתי צמא אז עליתי הביתה לשתות ולנוח וקיללתי אותו איזה שעה בלב.

הגשם התחזק. הרוח מידי פעם דחפה את הקרטון ככה שכולו זז אבל בפנים היה לי חם ומוגן. הרגשתי ממש כמו בבית שלי, בחדר שלי ,שזו גבעת התחמושת שלי ואף אחד לא ינצח אותי פה. הגשם נחלש. יצאתי מהמחנה שלי על ארבע ונעמדתי לידו לחלץ את העצמות. הבטתי סביב. מתחת לבניין שלנו ראיתי את קוסטיה. הוא היה הבן של זוג עולים מברית המועצות שגרו בקומה שביעית. אמא אמרה שהם עניים וחולים והילד שלהם "קצת לא בסדר". הם תמיד נראו לי מסכנים , תמיד היו בבית. קוסטה היה בן עשרים ומשהו  . רזה , חיוור ותמיד עם זיפים. לא עבד והיה תמיד לבד. היו לו עיניים עגולות שחורות קטנות ופנים תמימות. כשהיינו משחקים סטנגה מתחת לבניין היינו רואים אותו כשהיה יורד לעשן, לבוש בטרנינג הכחול הנצחי שלו.  מדליק סיגריה וצועד מצד אחד של הבנין לצד השני. ככה, כל שעה היה חוזר על הטקס הלוך ושוב. צעדים איטיים, מבטו למטה, ידיו שלובות מאחרי גבו. אף פעם לא אמר מילה. לפעמים היו הילדים בשכונה מתחילים להציק לו. לקרוא לו ''קוסטיה מישיגינה''. הוא היה מתעלם עד שהיו מגיעים ממש קרוב אליו ואז היה עושה שני צעדים מהירים כאילו יוצא למרדף וכולם היו בורחים. אף פעם לא באמת רדף אחריהם. גם אני פעם אחת הצטרפתי לחבורה שהציקה לו , זה היה לפני שבועיים בערך. קוסטיה עכשיו עישן ללא הפרעה והיה נראה שהוא מרוצה מכך שכל הרחבה תחת הבניין לרשותו ואף אחד לא בועט שם בכדור. עקבתי אחרי הצעדים שלו ואז הוא הרים את עיניו והבחין בי. בלעתי את הרוק . זהו. אני לבד. זה אני והוא. זה זמן הנקמה המתוקה על כל ה''קוסטיה מישיגינה'' שצעקנו לו כל החיים ואפילו שאני רק פעם אחת צעקתי הוא בטוח זוכר את זה.

המבט שלו לכד אותי. קוסטיה עמד עשרים מטר מולי. ידיו מאחרי גבו. בדל הסיגריה בפיו והעיניים העגולות השחורות שלו אוחזות אותי מרחוק. הוא הוציא את הבדל מהפה וזרק אותו על הרצפה מבלי להוריד ממני את העיניים, דרך עליו תוך כדי תנועות כיבוי עם כף הרגל, הסתובב ונכנס לבניין.

 נשמתי לרווחה. עכשיו הייתי ממש צמא. חיכיתי עוד דקה להיות בטוח שהוא עלה הביתה ואז הלכתי בדרך הארוכה לחדר האשפה. המים של הברז בחדר האשפה היו עם טעם נורא אבל לא היתה ברירה. שתיתי מעט וחזרתי למחנה שלי. הצצתי בשעון, השעה היתה שלוש ועשרים, עוד עשר דקות צריך להוציא את חני אחותי הקטנה מהגן .היא בטח מצפה שאחמם לה מרק בבית אבל כנראה שהיום שנינו נשאר רעבים. התחלתי צועד לכיוון הגן .כשהגעתי השער היה סגור והייתי שם ראשון. אסתר הגננת ראתה אותי מהחלון ופתחה את השער. חני יצאה אלי . ''אל תשכחי את התיק'' צעקתי לה. והיא, חזרה להביא אותו ואת כל העבודות שלה מהגן. ''ציירתי כבשה'' היא אמרה לי כשיצאה אלי ונפרדה מרחוק מאסתר. מצוין! אמרתי לה, היא תשמור לנו על המחנה. "איזה מחנה?״ שאלה חני. "המחנה שבניתי לנו בחצר" עניתי. חני שמחה - ''הוא גדול?״ שאלה.  "בטח!" עניתי לה. תכף תראי.

 שוב התחיל טפטוף , נתתי יד לחני ורצנו למחנה . כשהגענו אמרתי לה ''הנה - את רואה ?'' חני שמחה ושאלה בהתלהבות:  ''זה הבית שלנו עכשיו''? "כן"  עניתי, "כנסי". חני נכנסה פנימה ואני אחריה. סגרתי מעט את פתח הקרטון . חיבקתי אותה. פתאום המחנה הזה היה הבית הכי חזק בעולם. חני שתקה. הקשבנו יחד לטיפות הגשם שתופפו על גג המחנה. ''אני רעבה'' אמרה חני. 

''תכף אמא תחזור, שכחתי את המפתח בגלל זה בניתי את המחנה הזה עד שאמא תחזור '' עניתי.

חני שתקה. רבע לארבע. הבטנו לכיוון התחנה וחיכינו. נייר עיתון התגלגל אלינו. שלחתי יד החוצה ותפסתי אותו. ''תקרא לי'' חני ביקשה. זה היה עיתון מאתמול.  הכותרת היתה כמו כל כותרת מאז שהתחילה המלחמה בלבנון: ''הרוגים ופצועים במתקפה על מחנה צה"ל על יד צור''. לא יכולתי לקרוא לה את זה אז אמרתי לה שכתוב בכותרת שירד גשם של סוכריות. חני הביטה בי ואז שנינו התגלגלנו מצחוק. גם אבא של אשר פירון בלבנון - אשר סיפר לאורן שפעם בגין נתן לאבא שלו תעודה מיוחדת על אומץ לב. כשאורן סיפר לי את זה קינאתי באשר אבל גם אני זוכר שלא הבנית איך לאבא כזה גיבור יצא ילד כזה מעצבן. אמא שלי דיברה עם אמא של אשר לפני שבועיים כשהוא בעט לי כדור לפנים בסטנגה וצחק. היא אמרה לי שצריך קצת סבלנות עם אשר כי הוא בתקופה רגישה מאז שאבא שלו במילואים בלבנון. האוטובוס עצר בתחנה   מרחוק ראיתי אנשים יורדים, ואז המעיל האפור המוכר עם הרעמה ! ''אמא באה'' צעקתי , חני ואני יצאנו מהמחנה בזחילה ורצנו אליה. אמא היתה המומה -חיבקנו אותה וסיפרתי לה  על המפתח ועל המחנה . אמא חיבקה אותנו חזק  ושאלה למה לא לקחתי מעיל בבוקר, אבל המחסן של ''אמרתי לך'' נשאר סגור הפעם. בואו נעלה  היא אמרה. המחנה היה ממש רטוב מבחוץ והיה נראה שתכף המים יעבר דרכו. הגשם ממש התחזק ,  הסתובבנו וצעדנו במהירות לעבר דלת הכניסה.

 מתחת לבנין שלנו עמדו שלושה חיילים וניסו לדבר עם קוסטיה. הוא עמד שם עם הסיגריה שלו וענה להם שברי מילים ברוסית היה נראה מבוהל וחשב אולי באו לקחת אותו לצבא למרות שאני לא חושב שהצבא מגיי אנשים כמו קוסטיה. כשהיינו ממש לידם שמעתי אותם. ''פירון'' הם התעקשו . ''משפחת פירון - איזה דירה ?" 

'אמא קפאה והניחה יד קפואה על הכתף שלי. אחרי כמה שניות פנתה אליהם ענתה בשקט:"קומה שמינית מול משפחת אשל''. החיילים אמרו תודה ונכנסו לבניין. קוסטיה עמד שם רועד אחרי שנכנסו וניסה להוציא עוד סיגריה מהחפיסה.

 ''בואו , נעלה במדרגות, שנתחמם קצת'' אמא אמרה, לקחה את חני ביד והתחילה לטפס. לפני שהדלת נסגרה עצרתי והבטתי לאחור. המחנה שלי היה שם מתחת לעץ, סחוט מהגשם העז, מפורק כמעט לגמרי, ולא נראה שאפשר יהיה לחזור אליו כבר לעולם.