ארץ הדברים השבורים

ובשנים האחרונות נדמה כי הכל השתנה ולעולם לא ישוב להיות כפי שהיה.

הלילות נהיו ארוכים יותר, דוממים יותר, מרוקנים יותר.

והחושך. אותו החושך שפעם שר להם שירי ערש ערבים לפני השינה, מכה בהם כעת ללא רחמים. שכבות על גבי שכבות של חושך עוין, רובצות להן מדי לילה על גגות הבתים הישנים, כאורח בלתי קרוא, מכניעות אותם בעקשנות וביסודיות, לאט לאט. מפרידות בין השמיים למעלה לחלומות למטה, שפתאום נראים כה קטנים, כה עלובים.

והקירות. קירות הבטון, שפעם היו כה איתנים, ממשיכים לעמוד דוממים בסבלם, משחררים בקושי רב את החום אותו אגרו במשך היום, מתבקעים עוד עוד עם כל משב חולף של רוח לילית צוננת.

והצרצרים. מלודיית הצרצרים היפה של לילות הקיץ הרחוקים מימי הילדות, מהדהדת לה אי שם בניכר, זרה ורחוקה.

והעייפות. העייפות הנצחית, המאטה את הדופק ומכאיבה בעיניים, שוב מדירה שינה מעיניהם ומליבם. האם גם פעם היו כה עייפים? כה רצוצים? הם אינם מצליחים להיזכר.

והעצב. העצב הנוראי שניזון כל לילה מתחושת האובדן המתמשך, שהלך, גדל והתחזק כל יום עד שנדמה כי לא נותר דבר מלבדו.

והבדידות. הבדידות המתארחת זה דרך קבע בסלוני כל הבתים. סלונים שפעם היו כה שמחים, צחוק ואור ממלא את פינותיהן, ריח המאפים הטריים מלטף אותם במתיקות, תוך שהם מקשיבים לשיחות האורחים, לזמזומי הסרטים הישנים המרצדים על מסך הטלוויזיה, חשים בדגדוגי הרגליים היחפות שעל הספה.

והאורות. האורות המלאכותיים והעוצמתיים, מטילים את אורם הבהיר, החולני, חושפים את כל הקמטים החדשים שנחרשו על העור, את הצלקות הרטובות שהשאיר הבכי המר בחדרי חדרים, באישון הלילה, את הדאגה שחונקת את הנשימה ומצטברת מתחת לעיניים נטולות חיות, שוקעת בין קפלי העור העדינים.

והדיבור. הדיבור חסר ההברות שנדחף לשיחות, כופה עצמו בכוח עד ששוב אין עוד טעם להמשיך ולשוחח.

והנגיעות. נגיעות נטולות חום על העורף והכתפיים, מנסות לשווא לשכנע כי הכל יהיה בסדר. הכל ישוב להיות כפי שהיה. רק צריך להתאזר בסבלנות ובאמונה. הרי, מה הטעם בכל זה ללא אמונה?

והימים אף הם הלכו והתארכו, מקנים להם את אותה מנוחה מבורכת, את אותה בריחה מבורכת, ממחשבות הלילה האפלות. שעות על גבי שעות של העמדת פנים, יום אחר יום, ואין מי שישאל, ואין מי שיתהה, ואין מי שיקבול. אלו הם החיים כאן, כך היה וכך יהיה. מה הטעם לנסות ולשנות משהו שאינו בר-שינוי? הרי ניסו לעשות זאת כבר בעבר. פעם אחר פעם. ופעם אחר פעם נכשלו.

לא. אין דבר גרוע יותר מאותה תקווה בה הם נאחזים, מסרבים להרפות גם לאחר כל אותן השנים. הם הרי שומעים את שורשיה נחלשים, נעקרים, אחד אחר השני מדי לילה. בקרוב לא יהיה במה להיאחז.  שאריותיה הישנות והעבשות, יתפוררו בן רגע בין אצבעותיהם, והתהום הממתינה להם למטה בדריכות, סוף כל סוף תזכה לראות אותם נופלים, מיואשים, כועסים, נבגדים. המפגש עם האדמה הקרה בקצה השני הינו בלתי נמנע.

גם אם ינסו וינסו, אלפי פעמים, לא יצליחו עוד לחוש באותם משבי רוח מלטפים מפעם. אותם משבי-הפתעה שהתגנבו להם מבעד לחלונות הפתוחים בימים בהם מזגנים לא היו בנמצא, מעבירים צמרמורות תענוג קרות על עורם החלק והצעיר, בעודם דבוקים לרצפה הקרירה, פיותיהם הילדותיים צבועים בצבעיו הזרחניים של הקרטיב האהוב.

שוב לא יצליחו לשחזר את דקות הקסם האלו, בשעות הצהריים השקטות של ימי הסתיו המוקדמים, בהן הקשיבו לרוח היבשה נושאת מעלה את העלים, עוצמים עיניים ומדמיינים את השלכת מתגלגלת בשמיים. מעיזים לחלום בהקיץ על העתיד הממתין להם, על החיים הממתינים בשקיקה, רק רוצים שמישהו כבר יחיה אותם.

שוב לא יצליחו לשחזר את דקות התום לפני השינה, בהן האמינו כי הכוכבים הנופלים משמי הלילה הניבטים מבעד לחלון בבית ההורים יגשימו את משאלות ליבם הכמוסות ביותר.

והשקט. השקט אותו זכרו. האם אכן היה קיים פעם, או שמא היה תולדה של דמיונם הילדותי? הייתכן שחיו פעם ללא מלחמות? ללא פחד?

והיום? היום החלונות הפתוחים מסרבים להכניס אוויר פנימה, והפחד טווה את קוריו הבלתי נראים, לוכד את המלים אותן רוצים כולם לומר אך אינם יכולים, את האמת המרה, לה כולה מתכחשים.

והזיכרונות? הזיכרונות מפעם נאכלים בשקט, מותירים אחריהם כתמי עיוורון המתפשט לכל עבר.

והם יודעים. הם יודעים שלעולם יישארו שבורים, ואין מי שיאחה את השברים. אין מי שידביק אותם בחזרה יחד.

כן, הם, שברי האדם, מתהלכים להם שפופים ברחובות, עיניהם מושפלות, תוהות האם ישנן אי שם בעולם הגדול, ארצות אחרות בהן לא הכל שבור? בהן יוכלו להתחיל מחדש? לשכוח מהכל ולנשום? פשוט לנשום?

וכי מה יעשו? יברחו? ינטשו את הכל ולא ישובו להביט לאחור? לא, רק פחדנים בורחים, והם הרי, הכל מלבד פחדנים. כולם יודעים זאת.

לעולם לא ישובו להיות שלמים ולמען האמת, אין הם מעוניינים בכך. וכי מה הם ללא שבריהם? כל סדק, כל שבר מבקע עצם, הוא כבר חלק מבשרם, מעורם, מדמם.

מה יעשו אם לא יהיה על מי לכעוס? אם לא יהיה את מי להאשים? הרי תמיד צריך למצוא אשמים.

ובארץ הדברים השבורים תמיד יש אשמים בנמצא. אשמים השוברים כל מה שנקרה בדרכם: זכוכית מגדלת ישנה משיעור מדע, מראה שרוטה בעליית הגג, חרסינה עדינה שפעם שימשה מתנת חתונה, הכוס האהובה על סבתא, אגרטל הנשא בתוכו פרחים רעננים כל סופשבוע ואנשים. אפילו אנשים.

ובארץ הדברים השבורים אנשים כבר לא זוכרים. לא זוכרים כיצד היה פעם. פעם, כשעוד היו שלמים והאדמה תחת רגליהם לא בערה.