שעתיים ברומא

זה היה דגדוג פנימי שכזה. קריאת השכמה. אסימון שנופל בקול. המפץ הגדול שלה. סופסוף יכולה הייתה ליישם את מה שלמדה את כל אותן נשים מבולבלות בקורסים המפורסמים שלה.

"כמה את שווה?" היא נהגה להתנפל על זאת שהגיעה בלבוש הפרובוקטיבי ביותר בקהל.

הסקסית לא הבינה את כוונתה, "מיליון דולר!" הייתה התשובה החביבה עליה,

"ובסקס? באהבה?" היא לחשה למיקרופון והאולם השתתק.

"על כמה באמת את חולמת בלילה? זיון פעם בשבוע? שעתיים בשבוע במקום הקבוע שלכם? בחדר עם הטפט של רומא על הקיר", קולה לחש וידה שרטטה את קו המחשוף שלה, "'שלא תגידי שאני לא לוקח אותך לחו"ל' זו הבדיחה הקבועה שלו, נכון או לא?!" היא הנמיכה את קולה לבס גברי ועיניה לא הרפו מהסקסית אפילו לא לרגע, "'זה הזמן שלי ושלו' את נוהגת לשכנע את עצמך, כשאת בוחרת חוטיני שקנית כי הוא ביקש שתהיי סקסית בשבילו. את מחפשת את החולצה ההיא שאיתה יש לך אומץ להביט על עצמך בראי גם אחרי שהוא גומר והולך. כי 'מאמי אני אצא לפנייך, טוב? חייב עוד להספיק לחוג של הילדה-' בטח שהוא חייב, את משכנעת את עצמך ונכנסת לעוד מקלחת. אבל את הלכלוך שנדבק לך לנשמה לא תצליח להוריד עם אף תחליב רחצה" האוויר נגמר לה בשלב הזה, השורות זזות בציפייה עד שהיא מיישרת את עצמה וממשיכה בלי להניח לאישה בלבוש הצמוד. "תביני, מי שמאמינה ששעתיים בשבוע ברומא מספיקים לה, את זה בדיוק היא תקבל!" את סופו של המשפט כל האולם כבר צועק בתגובה לידה המונפת. כוכבת רוק באקסטזה.

"אז כמה את שווה?" היא שואלת אותה שוב,

"להתעורר איתו בבוקר" קול חלש עונה מאיזה קצה חשוך,

"להתעורר איתו בכל בוקר!" היא נאנקת למיקרופון וראשה נשמט לאחור, היא מחייכת, בעיקר לעצמה. אבל הן מבינות את הקריצה ומוחאות לה כפיים.

היא יודעת לשלהב, להסעיר, לחדור להן לנשמה, מי כמוה תטיב להכיר את המחוות הקטנות, לזהות את פעימות הלב המהירות ככל שמתקרבת השעה. "הכוהנת הגדולה של המונוגמיה" מכנים אותה ברשת, אפילו מקום בכמה מפלגות הבטיחו לה, אבל היא לא מוכנה לוותר על החופש שלה, ועד היום גם לא על אוסף החוטיני המפואר שלה.