צעדים אמיצים

הבית שלנו כבר בארגזים. אנחנו עוברים לעיר עוד שלושה ימים אבל אנחנו עדיין לא יודעים לאן. 

ראינו כבר כל כך הרבה דירות, פגשנו עשרות מתווכים, אפילו אחד ישראלי שהראה לנו דירה מכוערת שכמעט התבלבלנו ושקלנו אותה ברצינות רק בגלל אשליית הקרבה שבלדבר עברית עם מתווך. בעלי דירה שהיו נחמדים למראית עין אבל בסוף דחו אותנו כי לא היינו עשירים מספיק. דמיינו את החיים שלנו בכל כך הרבה חדרים פוטנציאלים, התאהבנו והתאכזבנו. 

ביום שישי, היום שחייב להיות היום האחרון של חיפוש הדירות, נשארו לנו רק דירות בלי תיווך. 

הדירה הראשונה שראינו ביום הזה הייתה של ביבי וחוליו. הקדמנו קצת אז ישבנו בקפה קרוב עם מרפסת פתוחה מאחורה ושתיתי בו קפה שהיה כמו בארץ, הכי טעים ששתיתי בניו יורק. עדן היה במצב רוח אוהב, חיפש מגע וקרבה, אבל אני הייתי מרוחקת. חששתי מהיום הזה, ומהלחץ שמוטל עליו.

ביבי קיבלה את פנינו בחמימות. היא אישה בת 60 בערך עם שיער קצר ומאפיר, נמוכה וזריזה. החיוך שלה מכוסה במסיכה ויש לה מבטא ארגנטינאי כובש. ידענו מהמודעה שהיא פרסמה שהיא אמנית, ואני התאכזבתי קצת לגלות שהיא לא אמנית צעירה. עדן מדבר איתה בחביבות וכנות ואני מעיפה מבט חטוף בדירה. למודת אכזבות אני נזהרת לא להתאהב בדמיונות של החפצים שלי על רצפת העץ הזו. הדירה קטנה לנו ויקרה, אבל יש בה תחושה שלווה וביתית. אני יודעת שזה לא שלנו. רצינו להכיר את האמנית הארגנטינאית, חשבנו שאולי היא תהיה חברה שלנו, אבל מסתבר שאם כבר היא יותר דמות אם. יצאנו משם בתחושה נעימה של מפגש אנושי אבל ידענו שכנראה לא שם נגור. בחוץ, שורת בניינים חומים עם גרמי המדרגות שאני מכירה כל כך טוב מHBO, מזכירה לי שהסרט שאנחנו חיים בו לא נגמר, הוא רק מתחלף.

הדירה השנייה הייתה של סילביה. כשהגענו לשכונה לא הבנתי את האווירה, שקט ומנומנם, לא ברור מי הטיפוסים שחיים פה. מחוץ לבניין הייתה ערימת ספרים שמישהו השאיר ומצאתי שם ספר ענק שנקרא ספר הסמלים. הלכנו בהמשך הרחוב לגינה קהילתית שנראתה מדהימה. כשחזרנו חיכינו קצת מחוץ לדלת ואז הופיעה ילדה צהובה וקופצנית, הסתכלה עלינו ורצה לאמא שלה שפשפשה גם בערימת הספרים שברחוב "they are already here" היא אמרה לה במבטא בריטי. האמא התרוממה ומיהרה לקראתנו כשהיא אומרת בחיוך "sorry about that". סילביה היא אישה בלונדינית בשנות ה30 לחייה, יש לה גוף חטוב ויציב והיא נראית חזקה. היא לבושה בשמלת טניס קצרה וכפכפים והיא הולכת מהר ובביטחון. אנחנו נכנסים לדירה ומגלים מקום שאם הייתי מגיעה אליו בAirbnb הייתי בחופשה המושלמת גם אם הייתי במטולה. הסלון ענק והתקרות גבוהות ומפוארות, החלונות עצומים, ליד הסלון יש חדר נוסף שיכול לשמש סטודיו, המטבח משופץ ולא שגרתי- מדפים פתוחים וכחולים ומקרר וינטג' מהמם, ומהמטבח דלת זכוכית כפולה יפהפיה מובילה לחדר שינה עם מיטה ענקית וגבוהה שיש לה גב עתיק מסולסל, חלונות עצומים גם פה, וארון עץ עתיק עם דלתות מזכוכית. בשירותים יש אמבטיה עומדת על רגלי זהב והקירות מכוסים שיש. אני פוגשת את עצמי במראה במקלחת וצוחקת צחוק של הלם. כל הסיבוב שלנו בדירה התלהבנו כמו שני ילדים בטירה. "תראה את זה!" צוחקים, המומים, שמוטי לסת. הכל היה מושלם, אבל הייתה לי תחושה כבדה. הרגשתי לא קולית. לא אמורים להתלהב ככה ממשהו. זה הרגיש כמו משהו שראינו בחיים של אחרים אבל לא שלנו והובכתי שסילביה, שרואה כמה אנחנו נלהבים בהגזמה, תבין שהחיים שלנו עכשיו כל כך רחוקים מזה. היא סיפרה במבטא בריטי מהפנט איך הם קנו את הבניין ותכננו לגור בדירה הזו אבל בסוף בחרו בדירה למטה כי יש לה גינה, היא מצביעה על החלון ואנחנו רואים גינת ירק וחמניות. הסתכלתי עליה מדברת וחשבתי שהיא נראית כמו גרסה נשית של יו גרנט, היא מדברת עם הרבה הבעות פנים, מצחיקה, חדה, דיבור מהיר וברור. לידה אנחנו, שגם ככה כושלים בלשוננו באנגלית, נשמעים ממש מגוחכים. היא מסתכלת על הגינה בחלון ומספרת על החזון שלה להקים שם גינת ירקות ענקית כי היא אוכלת רק ירקות אורגנים, ואומרת שיש לה גם חלקה בגינה הקהילתית- זו שראינו. בדירה מעל גרה מורה ליוגה, הם מנסים לייצר סוג של קהילה לא מלחיצה, להרגיש שחיים יחד. ידענו מהפרסום של המודעה שהיא מטפלת בדיקור, ואני סיפרתי לה בחיוך שיש לי אובססיה לרפואה סינית, החיוך שלה חמוד אבל אני התחרטתי שסיפרתי. כל משפט במבטא המעוגל שלה מבליט את הגמגום העילג שלנו, והנחרצות שלה לגבי איך היא חיה ומה היא רוצה- מאירה את הבלבול שלי, ואני לא מצליחה להתחבא. עדן מדבר איתה על המשכורות שלנו, במספרים, ואני מובכת. אני מתוחה וקפוצה, הולכת בדירה הלוך חזור ומצחקקת, אומרת כל הזמן "אוקיי" ו"ואו" רק כדי לא לשתוק.

כשיצאנו משם הרגשתי מועקה עצומה. הדירה הזו יפהפיה. אבל היא גדולה ממידותי. היא יותר יפה ממני. הלוואי שהייתי מרגישה ראויה לדירה הזו, הלואי שהייתי מעריכה את עצמי מספיק כדי לחשוב שזה שלי. כל כך מפתה פשוט לעשות את הקפיצה הזו, להגיד לזה כן ופשוט להיות הבן אדם הזה. אבל אני לא. אני לא.

בדרך לאוטו אמרתי שלום לכל האנשים ברחוב, וחשבתי איך סילביה סיפרה שהם באו פתוחים להכיר את האנשים בשכונה וחשוב להם להגיד שלום, ובגלל זה כולם פתוחים אליהם בחזרה. והנה באופן טבעי והכי לא טבעי לי אני מחקה אותה בלי לשים לב, מודדת אותה על עצמי.

נכנסנו לאוטו ושתקתי. עדן ניסה להתקרב, ניסה לדבר על הדירה אבל אני הסתגרתי בתוך עצמי והסתכלתי מהחלון. כשהגענו לדירה הבאה הוא שאל אם אני רוצה להגיד משהו, התחלתי לבכות. 

בלי להכנס לדירה האחרונה ובלי לדבר, נסענו הביתה עם Fleet Foxes ברקע: 

So now I'm older than my mother and father"

when they had their daughter

"?now what does that say about me

הגענו לבית הארוז והמבולגן ונכנסנו לאמבטיה לשטוף את העיר, ואז ראיתי את עדן בפעם הראשונה היום. אמרתי לו: "אתה לקחת את הרגשות ואני את הספקות. אתה באמונה נאיבית וזה מייצר אצלי עוד סקפטיות ועוד פחד. אני לא מאמינה לתמימות הזו. כשעמדנו מול סילביה הרגשתי שאנחנו ילדים קטנים בעולם. התביישתי." הוא חיבק אותי ואמר שאני צודקת. שהמילים האלה של האמונה העיוורת, הן מילים ממוחזרות ממאגרים ישנים של דרכים לחזק את עצמנו, ובגלל זה לא האמנתי להן. הן מנטרות ישנות שהוא חייב להחזיק כי עכשיו לא הזמן להתייאש עדיין. כי אנחנו חייבים קודם כל למצוא מקום, ואח"כ נתמודד עם הפחד.

הטלפון צלצל. זו הייתה ביבי, מהדירה הראשונה היום, היא אמרה שהיא רוצה אותנו. תוך כדי שאנחנו מדברים איתה ומתפתלים, ראינו מהחלון בסלון שועל. הוא היה אדום ויפה ואיטי והסתכל עלינו בשלווה. 

החלטנו ללכת על זה. 

אנחנו עוברים לניו יורק.