סבתא חנה
סבתא חנה לא הייתה סבתא. גם לא אמא. היא הייתה רווקה זקנה שחיה בגפה בדירת קרקע ברחוב הלסינקי. מידי בוקר הייתה יוצאת את ביתה, צועדת לאורך הרחוב עד לבית הקפה הסמוך, שותה קפה, קוראת את העיתון ומנהלת בראשה את מלחמותיה האבודות. את הבית ברחוב הלסינקי קיבלה בירושה מהוריה שנפטרו לפני הרבה שנים, להם הייתה בת יחידה. לסבתא חנה לא היה איש בעולם. מעולם היא לא נישאה וחברותיה המעטות הלכו בזו אחר זו בדרך כל בשר. האנשים היחידים שהתעניינו מידי פעם בשלומה היו הזוג וסרלאוף שהתגוררו בקומה מעליה ויחזקאל.
את יחזקאל הכירה חנה בבית הספר התיכון, לפני שנים רבות. היא הייתה נערה יפה מבית חובב תרבות. יחזקאל היה עולה חדש, הבן הצעיר במשפחה קשת יום שהתגוררה בצד החשוך של העיר. מידי בוקר, כשהייתה יושבת בגפה בבית הקפה, הייתה רואה את יחזקאל ואישתו הולכים שלובי זרוע לאורך רחוב ארלוזורוב, לרוב בגפם אך לעיתים עם אחד מנכדיהם, ונזכרת בילד השחרחר והצנום שהיה, וכיצד ניסה לחזר אחריה בגמלוניות של נעורים. חנה היפה של גיל התיכון אפילו לא הפנתה את מבטה לעברו.
באותו הבוקר, בוקרו של יום שישי, קמה חנה כהרגלה, ויצאה אל בית הקפה. לפני שיצאה, הביטה בדמותה הנשקפת במראה. פניה חרושות קמטים, אודם בוהק על שפתיה, כמו מנסה להשיב לעצמה מעט מזוהר העבר. היא חשבה על יוסף, אהוב נעוריה. למרות שחלפו כבר חמישים שנה היא עדיין חושבת עליו, מתגעגעת וכועסת. הקצין האמיץ ויפה התואר היה רק שלה, מכל הנשים. הרומן ביניהם נמשך מספר שנים והיא התמסרה לו בכל ליבה. מסוחררת מרגשותיה, לא הבחינה חנה בסימני האזהרה. הוריה לא אהבו אותו, הם חשבו שלביתם היפה והמיוחסת מגיע שידוך טוב יותר. היא מחתה ומרדה ואף התנתקה מהם לזמן מה, אולם ממרחק השנים הבינה חנה שהם צדקו. הכריזמה המתפרצת, אליה כל כך נמשכה, הפכה למפגני טירוף, אלימות וניסיון מתמשך לדחוק עוד ועוד את הגבולות. הקשר בניהם הסתיים רק כשהשליך אותה ככלי אין חפץ בו, עזב את הארץ ונעלמו עקבותיו.
היא יצאה מהבית ובכניסה לבניין עבר מולה השכן. "בוקר טוב, חנה" אמר לה. "בוקר טוב, מר וסרלאוף" ענתה לו ביבושת והמשיכה ללכת. "חנה" אמר לפתע השכן, "בשבוע הבא היארצייט של אמא. אנחנו עושים סעודה אצלנו בבית, תבואי". חנה הביטה בו. "כמובן, אני אשמח" אמרה והתרחקה במהירות. מר וסרלאוף היה בנה של רבקה המבורגר, לימים וסרלאוף, חברת הילדות של אמה של חנה מדיסלדורף. כשהיו ילדות והשמיים התקדרו מעל יהודי גרמניה, עלו שתי המשפחות לארץ ישראל והשתקעו בתל אביב. לא נותר זכר מכל אלו שנותרו מאחור. בעוד משפחתה של רבקה הייתה אדוקה מעט במצוות והצטרפה לזרם "המזרחי", משפחתה של גרטרוד ליפשיץ, אמה של חנה, הייתה מתבוללת ונטולת זיקה לכל מסורת. בארץ ישראל, נישאה גרטרוד לגבריאל זיסמן, ניצול שואה שהגיע לארץ בדרך לא דרך לבדו. למרות הבדלי האמונה ואורחות החיים בין העולות החדשות, הן שמרו על חברותן כל חייהן. חנה לא רצתה ללכת לסעודת היארצייט של משפחת וסרלאוף. טקסים דתיים עוררו בה רתיעה.
בדרך אל בית הקפה עברה ליד חנות הירקות. הפועל הערבי סידר את הירקות והפירות במדפים. היא חיבבה אותו. מידי יום שני וחמישי הייתה עורכת את הקניות ובעל החנות היה שולח אליה את הפועל עם ההזמנה. בתחילה הייתה שולחת אותו לדרכו אולם כעבור זמן היו מתיישבים לדבר בעוד היא מכבדת אותו בקפה ועוגיות מעשי ידיה.
בית הקפה היה פתוח והיא התיישבה במקומה הקבוע. למרות החמיצות שהדבר עורר בה כל פעם, ציפתה חנה לראות את יחזקאל עובר עם אישתו ברחוב. בזמן שהיא כילתה את שנותיה הטובות עם יוסף, יחזקאל התחתן. כשהיא למדה ספרות ואומנות יחזקאל השלים את לימודיו והפך לרואה חשבון. כשעבדה כזבנית בחנות ספרים, היה מופיע מידי פעם בחנות על מנת לרכוש את הספרות המקצועית העדכנית בתחומו. אחת לכמה שנים הייתה נתקלת בו בהזדמנויות שונות. ממפגש למפגש הלכה קומתו וזקפה, הלכה קומתה ושחה. הקמטוטים החלו להופיע בקצות עיניה ואילו שערו המאפיר שיווה לו מראה מכובד. גם כשעבר להתגורר עם משפחתו בסמוך אליה, עדיין ראתה בו את הילד הצנום והנבוך. היא לא ידעה איך להתמודד עם היפוך התפקידים.
בעודה לוגמת את הקפה, נזכרה חנה כיצד לפני שנים רבות התקשרה לביתו וסיפרה לאישתו שהיא המאהבת. היא חייכה לעצמה כשחשבה על אותו יום בו שלחה מכתב אנונימי למס הכנסה וסיפרה כיצד, כביכול, הוא מרמה בדיווחי המס. פעם, אפילו שילמה לאחד הילדים בשכונה שינקב את צמיגי מכוניתו. תמיד קיוותה לראותו נופל, סובל, אך תמיד זה הסתיים לבסוף בלא כלום. כאשר עינתה אותו, כן גבר וכן פרץ.
יום קודם לכן, ביום חמישי, כשהפועל הערבי מחנות הירקות נכנס אליה הביתה עם המשלוח, אמרה לו חנה: "אני רוצה שתעשה משהו בשבילי". הפועל היה מופתע: "מה זאת אומרת?" שאל. חנה פנתה למטבח וחזרה עם סכין מטבח גדולה. "אתה מכיר את האיש הזקן עם הכובע שתמיד קונה אצלכם מנגו?" "בטח, יחזקאל, מכיר אותו. איש טוב" ענה לה. חנה התקרבה אל הפועל עם הסכין ולחשה לו: "אני לא יודעת אם הוא איש טוב או לא. אני רוצה שתרצח אותו! שתרצח אותו ואת כל המשפחה שלו!" ידיה רעדו, עיניה נהיו אדומות, הטון שלה הלך והתגבר. "בכל יום שישי אחרי הצהריים הוא עובר כאן בדרך אל בית הכנסת. קח את הסכין ותהרוג אותו!" צעקה. הפועל הביט בה. למרות שמעשים כאלו לא היו זרים לו, משהו בטירוף של חנה הרתיע אותו. הפועל לקח את הסכין והביט בה ממושכות בלי להגיד מילה. אח"כ הסתכל סביבו ויצא מהדירה.
לקראת ערב, עמדה חנה והביטה מחלון ביתה אל הרחוב. החמה כבר הסתלקה מראש האילנות ועוד מעט יעבור יחזקאל עם נכדו הקטן בדרכו אל בית הכנסת. הקנאה והנקמה התרוצצו בקירבה, כמו שני תומים שאוחזים זה בזה ואי אפשר להפריד ביניהם. תמיד הם יורדים יחד אל העולם. הנה החטא רובץ לפיתחה והוא מושל בה. מרחוק ראתה את יחזקאל בקצה הרחוב, מתקרב, אוחז בידו של ילד קטן, שניהם לבושים בלבן. כשחלפו על פני ביתה, יצא הפועל ממחבואו והחל פוסע בעקבותיהם. כשהוריד את רגלו אל הכביש לחצותו, בדריכותו כי רבה לא שם לב לרכב שבא משמאלו במהירות. הרכב פגע בו, העיף את הסכין מידו ושיטח אותו על הכביש. יחזקאל, שפנה אל סימטא קטנה, לא שם לב אל המהומה שהתחוללה. חנה ראתה את ההתרחשות דרך חלונה, יצאה החוצה בריצה, מסרבת להאמין. הפועל הביט בה בעיניים מלאות אימה.
היא גררה את רגליה בחזרה אל ביתה, נפשה אגם שחור. היא נעלה אחריה את הדלת, הגיפה את החלונות ונכנסה אל המיטה ממנה לא קמה יותר.
לאחר יותר משבוע, המשטרה פרצה את דלת דירתה בעקבות פנייתו של מר וסרלאוף המודאג. גופתה המרקיבה נמצאה באותה תנוחה בה נכנסה אליה באותו יום השישי. הלוויה הייתה קצרה ועצובה. הזוג וסרלאוף ויחזקאל חלקו כבוד אחרון לאישה שהכירו. יחזקאל אמר קדיש לעילוי נשמתה ובדרך חזרה מהקבר ניער את העפר מבגדיו.