הציורים של גבי

הייתי בעייתי מאד בגיל ההתבגרות. הילדות הסתיימה; המשחק הקסום, התמים, הגיע לסיומו ומצאתי עצמי, ממש כמו בספר של סלינג'ר, בסוף שדה השיפון השימשי של ילדותי, על קצה הצוק.

הצניחה הייתה חופשית. היה לי כיף, ממש כיף, ליפול. הרגשתי חופשי בצלילה החופשית למטה. שניה לפני שהתרסקתי באכזריות על קרקע של מציאות קשה, אמא מצאה מקום עבורי ללמוד בו ולהעביר את ימי, במקום התיכון ממנו הועפתי בבעיטה. נחתתי ברכות במכללה פרטית לאמנות, ובכיף שלי התחלתי ללמוד ציור, עיצוב וצילום.

היה כיף להיות סטודנט לאמנות בגיל כה צעיר. מעבר לצמיחתי והשתכללותי כיוצר, חשתי בגיבוש וחיבור של עולמות התרבות והיופי שספגתי בנפשי במהלך השנים - ספרי האמנות והמגזינים המבריקים של התרבות והאופנה עליהם גדלתי והתחנכתי, מילאו את רוחי בהשראה. הבנתי שאני אמן במלוא מובן המילה, גם אם לא היה לי שמץ של מושג אז, מה זה אומר.

במכללה הכרתי את הטיפוסים המטורפים של עולם האמנות, שנראו לי כחומר אנושי אפל ושונה לגמרי מהחבר'ה המדליקים שהכרתי בתיכון. הם היו מבוגרים ממני, בחמש, עשר, עשרים שנה ויותר, כך שמהר מאד מצאתי את קבוצת השווים שלי, יחידת הצעירים הסוררים, המתבגרים הצבעוניים ופורעי החוק, אשר ממש כמותי מצאו עצמם חוגגים מחוץ לתלם החברה, בלימודי אמנות עליזים. את השיעורים העברנו בכיתות שונות ובמסלולים מקבילים, אך נפגשנו בקפיטריה בהפסקות שבין השיעורים. בחבורה כיכבו אבי זהבי החתיך, דור הקשוח, רונן חלימי ודרור הבלונדיני, וגבי. אני וגבי ישר הפכנו לחברות הכי טובות. לא יכולתי למצוא דמות שונה והפוכה יותר מכל מה שהכרתי, הייתי, אהבתי או ידעתי, עד אז.

גבי עלתה לארץ מלאס וגאס המהבהבת שבאמריקה, וסימלה עבורי את האופל הפוסטמודרני של תרבות שנות התשעים הקפיטליסטיות. בְּגלקסיה נטולת אינטרנט, המרושתת בטלוויזיה בכבלים ולוויינים, החלל, אסיה, אירופה ואמריקה, ערוצי המוזיקה והקניות, הבי בי סי והסי אן אן, הפכו מוחשיים יותר ויותר, ככל שהנערה האמריקאית נכנסה לתוך חיי.

***

גבי ציירה טוב אך לא היטב והסתובבה תמיד במראה זרוק. למרות השוני המוחלט ביננו, נמשכתי אליה מאד. הייתה בה 'אחרות' של אנשים מעומק החיים, שידעתי על קיומם, אך מעולם לא פגשתי באופן אישי. זה הדליק אותי מאד. כחלק מנטיית הלב שלי בגיל ההתבגרות, ללכת נגד עצמי, לעשן סמים ולעשות את כל מה שאסור, השתוקקתי שנהיה חברות הכי טובות כמה שיותר, נתמזג ונתגלגל ביחד כמה שיותר רחוק, לפחות עד שהלך הרוח הזה, ימצה את עצמו.

וכך היה. הפכנו לחברות טובות ובילינו שעות רבות של בדידות נעורים בחדרה המבולגן בגבעתיים או בחדרי המעושן בתל השומר. אל תוך הלילה ולאור נרות, היינו מדברות ומציירות ביחד ללא תחושה של זמן, פוגשים חברים משותפים ויוצאים לבלות בתחבורה הציבורית, בכל הברים והמועדונים במטרופולין הניו יורקי של גוש דן. ראינו סרטים בהקרנת חצות ובזכות גבי והסמים הרגשתי שאני חלק מעולם הקסם האמריקאי הזה, הנועז והקולנועי. הרגשתי שאני חי בסרט הוליוודי. הכי אהבתי, באותן שנים של התבגרות סוררת, לצלול כל השבת בספרים של גבריאל גרסיה מארקס, ג'ק קרואק וויליאם בורוז, ובערב לתפוס אוטובוס לגבעתיים אל גבי, לעשן באנגים ביחד, לכתוב, להתחרמן, לצייר באושר גדול ולשרוף את הזמן האינסופי שהיה בידינו.

***

ואז התגייסתי. למרות שהייתי צלם צבאי וצה"ל היה כיף גדול, הייתי כל כך מפורק מהסמים ומהשנים שביליתי מחוץ למערכת, שהיה לי קשה. רציתי להשתחרר, ולא ידעתי איך. ראש ענף מעבדות אמר שלהשתחרר אפשר רק דרך הכלא. הוא לא העלה על הדעת, שאפנה לקב"ן. לאחר כמה פגישות עם קב"נים שונים, (אחת מהן אמרה לי, "אתם דור מפונק! עושים בשבילכם הכול ואתם לא תורמים דבר!"), הבנתי שצריך לנקוט בצעדים יותר נחושים. הימרתי, כמו בלאס וגאס, והחלטתי לצייר לקב"ן את סגנון הציורים של גבי, שהכרתי בעל פה. אצל נערת המלנכוליה האמריקאית, שמיותר לציין שלא עשתה צבא, ציור תמים של עץ, יהפוך לדימוי של צליבת ישו האומלל, פורש את זרועותיו העירומות לשני הצדדים, בשקיעה. ציור של בית יראה כמו קובייה מפורקת עם משולש חד זווית מעוקם על הגג, חלונות שבורים ומסביב כתמים שחורים מקושקשים בכאב. כלומר, ציורים המבטאים חושך, אימה ומצוקה נוראית, מקומות רגשיים השונים לחלוטין מהאור והצבעים של עולמי הפנימי, אך התאימו יותר לבטא את רחשי ליבי באותם ימים, לב אמן צעיר ותמים, שהיה שרוי תחת כיבוש אלים ודכאני.

וזה בדיוק מה שציירתי לקב"ן, כשישבנו אצלו אני ואימי הבוכייה בפעם האחרונה שהזמינו אותי. מתוך החשיכה ובמצוקה אמיתית, הציורים של גבי נשלפו תחת ידי במהירות ובמיומנות.

הקב"ן עם הכיפה התבונן בציורים. עווית של זעזוע עברה בפניו והוא אמר:

"אתה מצייר כל כך יפה. אולי צבא זה לא מקום בשבילך? "

והעיף אותי על טיל בליסטי בפטור מהצבא לכל החיים.

***

וזהו. זה הסיפור על הציורים של גבי. האם אני גאה בו? לא. ממש לא. אבל זה מה שיכלתי לעשות בתור נער מתבגר עם בעיות רגשיות ונפשיות קשות. (וסמים). למרות האקזוטיקה האמריקאית, הייתי שרוי אז במרה שחורה, וידעתי, שזו נקודת השפל של חיי. שבועיים אחרי הפטור התחלתי להשלים בגרויות ושבוע אחר כך התחלתי טיפול פסיכולוגי, שאני מתמיד בו עד היום.

***

גיל ההתבגרות היה עבורי מסע קסום, מסתורי ואפל לצד החיים הרגילים של האנושות. למרות הדכדוך, הכאב וחוסר ההתאמה, היו גם רגעים קסומים של התעלות ואושר נוצצים ואמיתיים, שקשה היה להכיל מרוב שמחה. בסופו של דבר, היה שווה. כעת אני מחבק את ההווה בציפייה למתנות שהזמן יביא עימו בדרך קדימה, בחזרה אל המשחקים החופשיים, המוארים והעליזים, בשדה השיפון.