הארץ ואני

הארץ הזו, כאדמת העבר והעתיד,

בה השיכור פיקח והפיכח עצוב, עליה לחמו, לעיתים גם בלי שוב,

ארץ הכמיהה היא.

הארץ הזו, בה זרם הדם אלפי שנים כבארות יין, בה החולמים השתקעו בחולות ובגבעות טבעו את טביעות הרגליים,

ארץ החולמים בהקיץ היא.

הארץ הזו, מעיינות וחורשות, ועמקים ופרחים, בה נשמתי אוויר, ואף נחנקתי לפרקים, בה למדתי אהבה והתעטפתי בשנאה-

ארץ אהבתי היא.