יְדֵי הַזָּהָב
אִם סַבָּא שֶׁלִּי הָיָה בַּחַיִּים
הוּא הָיָה מִסְתַּלְבֵּט וְאוֹמֵר:
"תַּגִּיד, אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאַתָּה
לֹא יוֹדֵעַ לִדְפֹּק אַף מַסְמֵר?"
הוּא בֶּטַח הָיָה מַרְכִּיב מִשְׁקָפַיִם
וּמִיָּד נַעֲנָה לָאֶתְגָּר
לוֹקֵחַ פַּטִּישׁ וּמַסְבִּיר בְּפַשְׁטוּת
כִּי בְּכָל זֹאת, נַגָּר זֶה נַגָּר
וַאֲנִי כַּנִּרְאֶה הָיִיתִי מַבִּיט
בִּידֵי הַזָּהָב שֶׁל סָבִי
וּמַגְנִיב לְעֶבְרוֹ חִיּוּךְ מִתְנַצֵּל
שֶׁאוֹמֵר: סַבָּא'לֶה, סֶה לָה וִי!
וְסַבָּא הָיָה צוֹחֵק וְעוֹנָה
"לֹא כָּל גֵּן אֶפְשָׁר לְהוֹרִישׁ
רַק עֲשֵׂה לִי טוֹבָה, תְּנַסֶּה לְפָחוֹת
לֶאֱחֹז לִשְׁנִיָּה בַּפַּטִּישׁ"
.............................................................
סבא שלי ז״ל, היה נגר-אמן.
למרבה הצער, את כישרון המלאכה שלו לא ירשתי.
במשך שנים הרגשתי את הפער העצום הזה ביני לבינו. היכולת שלו להפוך עצים לשולחנות, כיסאות, ארונות ומזנונים נפלאים הייתה קסומה בעיני.
אי שם, בשנת תשמ״ז (1987) הוא סיים עבודת נגרות בבית של לא אחר מ-אבשלום קור. כמחווה, קיבל ממנו סבי את הספר: "לצונו של אדם כבודו" ובתוכו חיכתה לו הקדשה מקסימה. אז תודה רבה לך אבשלום.
סבא שלי היה מעבד עצים ואני מעבד מילים.
מי יודע? אולי אנחנו לא כל כך שונים אחרי הכל ;)