אֶפִּיזוֹדָה חוֹלֶפֶת

בדרכם הביתה היא נכנסה לסמטה חשוכה, היא הרצינית השנייה שלו. בדרכו אחריה התגלתה לפניו חצר באוהאוס בעלת תאורה עמומה ומוקפדת. חברתו נכנסה לשירותים והוא, ללא כל סוללה במכשיר, נשאר תלוי אך רק עם מחשבותיו. רגע לפני שהדיגדוג הקל בבטן התעצם והתפתח להתקף חרדה טוטאלי, צליל עמום של באס הרעיד את אוזנו. הוא התקרב לדלת עץ גדולה וראה כי זהו פאב, אך אין הוא העז להיכנס והעדיף להציץ פנימה דרך החלון. לתפוס מחסה מבעד לתריסים. 
בעוד הוא מצמיד את מצחו לזגוגית הקרה, מתוך הפאב האפל הוא ראה את האישה. הרווח בין התריסים היה צר ויצר מסגרת סביבה, כמו שחקנית המוקרנת על מסך הקולנוע, כזו, אשר לעולם לא יפגוש במציאות. 
הוא התענג על הרגע הזה במבטו, על התאורה העדינה המלטפת את פניה ועל שערה השחור המעוצב לכדי שלמות. היא הכינה לאיזה אחד משקה ואף על פי שהמקום הזה נראה קטן עליה, זה רק העצים את הנוכחות המהפנטת שלה. נראה שהיא מקבלת סיפוק מלברמן במקום הקטן והביתי הזה, חשב לעצמו. הוא החליט שהוא אוהב את התכונה הזו בה והמשיך להביט בה בסקרנות יתרה. הוא סחט כל רגע, לא היה אכפת לו אם יראו אותו מציץ, אם היא תראה אותו מציץ או אם חברה שלו תראה אותו מציץ. זה היה הרגע שלו.     
"אתה רוצה להיכנס?" שאלה חברתו. 
הם חזרו הביתה.