דף #5798

החנון ואמו

אני לא סובל את עצמי, כזה חנון, חשב בלבו גיל, הבחור המגודל, שעמד בפתח קליניקה לניקוב עגילים וקעקועים. ההחלטה לנקב חור באוזן ולענוד עגיל נתגבשה אצלו לאט. הוא היה נער רגיל בתיכון, מה שנקרא לפלף. כשהחברה' נפגשו בלילות שישי, הוא היה נשאר בבית בחברת הוריו, למגינת לבם.

אמו, שרה, התלוננה כנגדו: ",גיל, למה כולם יכולים להיפגש , רק אתה לא? מה יש ? לא מקבלים אותך יפה? מציקים לך ? על מה? הרי אתה ילד כל כך נוח?" ואביו היה מחרה ומוסיף אחר דבריה בתהייה:" יש להם אוצר והם לא רואים אותו. אולי אתה צריך פה ושם להחטיף להם מכות, כדי שירגישו בקיומך?" גיל שנא את לילות שישי אלה, ועוד יותר את הדבורים האלה, שרק הגבירו בו את השנאה העצמית. אך לא היה לא מקום אחר לברוח אליו.                                                       שנה אחר כך התקבל לכיתתו נער מלוד, שהיה דומה לו באופי. הוא מצא אתו שפה משותפת והם התחילו להיפגש בבתים זה אצל רעהו, בתחילה החליפו מידע, אחר כך בולים וכל מיני חפצים שטותיים כמו פקקי בקבוקים, או פותחני בקבוקים. הם החלו להרגיש יותר בטחון. הדבר ניכר גם בציונים. גיל שיפר את ציוניו והרגיש שעלה על המסלול הנכון. אומנם הציק לו שלא הלך לו עם בנות, אך בינתיים היה גא בידידו החדש.

בכתה יב' לאחר שכבר התגלח שלוש שנים, החלו להופיע אצל גיל פצעים על פניו. אלה לא היו פצעי בגרות, אלה כבר טופלו בהיותו בכתה ט' היו אלה מורסות מוגלתיות בולטות, שלא ניתן היה לצאת בגללן החוצה. הוא היה על סף הצבא. כולו התמלא בושה וגועל עצמי, מה יעשה? הוריו שחיו את צרותיו כמו את שמחותיו פנו לרופאי העור הטובים ביותר, ולא מצאו מנוח עד שאחד הרופאים משח לו משחה פלאית וזו הסירה את הפצעים בן חודש! אומנם צלקות רבות נותרו על הפנים, אך לא הפציעו פצעים חדשים והמכה נפסקה. בתקופה זו של חצי שנה פגועה, לא יכול היה גיל לצאת בחברת חברה' בגילו כל שכן עם בנות מהשכונה, או מהכיתה. דבק בו אי שקט ,אי נוחות מגופו. הוא חש כי גופו בגד בו ואכזב אותו. לעיתים ברוב ייאושו היה בא לנוח אצל מיטת אמו בצהרי היום והיה מחבק אותה כשהיא עם הגב אליו, זו הייתה תנוחה בה מצא איזשהו מרגוע תמוה לבחור בגילו. חברו הלודאי ,שמוליק, שהיה חברו לספסל הלמודים והיה חרוץ ופיקח במיוחד במקצועות הראליים, בהם היה מתקשה, ונהג לעזור לו בקביעות בולטת לציון, נשאר נאמן לו ושמש עבורו המשענת האיתנה לצד הוריו. אגב שמוליק היה בחור רחב כתפיים ונוח היה לומר עליו שניתן להעמיס על כתפיו את צרותיו של גיל .                                                                                        גיל התגייס לצבא בתפקיד המתאים לאופיו, דהיינו, איש מחשבים. עבודתו הייתה שגרתית וחדגונית. הוא חש את עצמו משתעמם ומשעמם. לאחר הצטברות של קורות חייו נותר חסר תגובה רגשית. הוא התלבט אנה יפנה בסיימו את השירות הצבאי. חברה לא הייתה לו, הוריו הזדקנו וכבר בקושי טיפלו בעצמם, לא הייתה להם יכולת כלשהי לתמוך בו. הוא לא יכול היה עוד להיתמך ע"י חברו, כי זה החל לצאת עם בחורה מהתיכון, יפהפייה כהוגן להכעיס! בעודו תוהה בינו לבין עצמו, מה ערכו בעולם ולאן יישא עצמו, אושפזה אמו בשל צורך בצנתור דחוף. אביו התקשה כבר לנהוג בעת ההיא. הוא נאלץ לקחת אותה לבית החולים המקומי. אגב כך שאל עצמו, מדוע הוא מתקשה להעניק לה תשומת לב, לאחר שכה השקיעה בו כל חייה? הוא חדל להבין, מה מניעו בחיים ומה לא, ובעיקר מה כן? נאמר לו כי לאחר הצנתור יש להשגיח על החולה שש שעות, ולא להזיז את הרגל שממנה שלפו לה את העורק, שסייע לצנתור. הוא הוזהר:" הזזת הרגל כרוכה בסכנת חיים." באותה שעה נתקף גיל בדחף לא מוסבר מה עליו לעשות עם עצמו וכך ניגש בדחיפות לקליניקת ניקוב אוזניים וקעקוע הגב. נכנסה בו אמונה, כי מעשה זה, הוא כמו, משהו סמלי, כברית מילה, מתן דם מהגוף, כמוהו אקט למען הצלת אמו כשם שבימי קדם ברית המילה הייתה מחווה לריצוי האלים בעיקר לפני קרב.                                                                                   הוא שמח, כי מצא דרך מקורית להביע עצמו ואולי אף בעקיפין יתרום למען החלמת אמו ויצא בלב שלם למשימתו המיוחדת.                                                                                                       בשובו מהניקוב קבל אותו הרופא שניתח את אמו בסבר פנים רציני ביותר ובפיו הבשורה:" אמך, גב' סקולניק, נפטרה מאובדן דם, כשהזיזה את הרגל, פרץ הדם מעורקיה בכמות שהטביעה אותה בדמה, בזמן שישנה, אני מצטער מאד בשבילך". טפח הרופא על שכמו לעידוד.                                                                                   גיל נותר המום ללא מלים! רק בגלל הגחמה שלו לנקב ולקעקע את עצמו, היא שלמה במחיר חייה. הוא נזכר, כי הרופא בפירוש התריע, שאסור לה להזיז את הרגל, פן יקרה לה סיבוך וייגרם שטף דם איום בוודאות מתוך ניסיונו כקרדיולוג. והוא- מה חשב לעצמו? שלאמו זה לא יקרה! כעת אין לו כבר אימא! מה ערך החיים שכך נלקחים?!.הוא נזכר בשעות אחר הצהרים שהתרפק עליה במיטה להתרגעות, וחשב אולי זה היה מעשה חוטא? וכעת בא על עונשו? פתע התבגר. הוא הבין באחת שמשענת חייו העיקרית נלקחה ממנו, והוא חייב להישען רק על עצמו מכאן ואילך.                                                                                                                   כעת היה מודאג, איך יבשר לאביו את הבשורה המרה? כיצד יתרץ את העובדה שנטש את אמו כנגד הוראת הרופא? הוא היה מבולבל וחיכה זמן מה מסוחרר מכדי לשבת ליד ההגה ולנהוג..                                            הוא יצא לכיוון הבית לאביו, לאחר שתי כוסות תה שהגישה לו המזכירה הרפואית של המחלקה. בדרכו החליט, שמה שלא יהיה, יקדיש את כל תשומת לבו לאביו, שנותר עבורו ההורה היחיד בחיים.                                                                                                 הוא פנה לאביו בהתרגשות על סף בכי, כשאביו שאל אותו לשלום האימא " אבא קרה לנו אסון, היה סיבוך אחרי הניתוח ואימא נפטרה, אבל לא סבלה, לדברי הרופאים". הוא חש ששיקר לאביו בפעם הראשונה בחייו לטובתו הנפשית של אביו. לא היה לו האומץ לספר את האמת והפשלה שלו במיוחד! מה זה היה נותן לשניהם בעצם? הרי החליט להיות בן מסור?                                                                                                 אכן הוא שינה את אורח חייו: תמך באביו בכל דרך אפשרית, אם בקניית מצרכי מזון באופן יומיומי, בסידורי בנקים ובארגון הבית וניקיונו.                                                                                  המצבה שהוקמה לאמו הייתה צנועה ופשוטה מאבן שיש חלקה עם הקדשה חמה: "פה נקברה גב' סקולניק אמנו היקרה, ננצרנה תמיד בלבנו".                                                                              כעבור כחצי שנה חשב גיל על מטרה כלשהי בחייו, על התנדבות בבנק הדם, זה היה הכי תואם את דרישותיו הפנימיות, כך חש שיוכל לכפר על הנזק הטראגי שגרם.                                             מסירותו בסניף הבנק בתל השומר הייתה בולטת במיוחד ונשאה בחובה ציוני שבח לגיל מדי שנה בשנה ונחת אדירה לאביו.                                                                       הבחורה שבחר כעבור שנתיים מעת אסונו הייתה דומה להפליא לאמו הן בצבע שערה החום דבש, הן בצבע עיניה החום בהיר ובעיקר בתנועות ידיה ובניע ראשה כשנהגה להרהר. הבישולים שלה היו לא משהו, אך אופייה האימהי והמבין כיפר על הכל. זו הייתה האישה של חייו והיה ברור לו שיינשאו.