נסיכה נטושה

צלצול ההתראה בנייד שלו סימן שהגיע הזמן להתקפל ולצאת. הוא סיים לנסח את המשפטים האחרונים במייל לאדוארד מהמשרד בטקסס ותזמן את שליחתו לבוקר של מעבר לים, חצות וחצי הלילה, יודע שהוא לא מתכוון לחזור אחרי האירוע למשרד. 

  "רותי, תהיה מלאכית ותסגרי פה אחרי, בסדר?" הוא אמר ורכן לעבר המזכירה המבוגרת שהביטה בו מבעד למשקפיה. הוא נשק לה על לחי ימין, מתעלם מהקמטים. אם אימא הייתה בחיים, זה בטח היה מרגיש ככה. לנשק אותה. עברה בו מחשבה מהירה.

  "סע בזהירות, דן" הוא שמע אותה כשנכנס למעלית. הוא לא הצליח להחליט עדיין אם היא ידעה לאן הוא נוסע או לא, אבל בטוח שלא לקראת כל פגישה מחוץ למשרד, היא איחלה לו נסיעה בטוחה.

  ביומן שלו הופיעה הכותרת התמימה: "רמת השרון". הוא הכיר את הדרך בעל פה ועדיין כמו בכל פעם בחצי השנה האחרונה הצחיקה אותו העובדה שהוא בכלל היה בדרך למקום אחר. הוא ניצל את הרמזורים האדומים בכביש החשוך בכדי לשלוח לאורנה הודעה אחרונה לפני שיכבה את הנייד כליל: "מותק, מתחיל פגישה סגורה עוד רבע שעה. אביא חלב לבוקר. חכי לי לחיבוק." הוא ידע שאורנה לא מחכה לאף אחד, בטח לא לו. ועדיין משהו בהתנהלות הזו, החמקנית, שלא היה מורגל בה, גרם לו לרצות להבטיח לה שישוב, ולסחוט ממנה הבטחה וירטואלית שתחכה לו. ממש כמו אז לפני שעלה על המטוס לדרום אמריקה בטיול הגדול אחרי שהשתחרר מהשרות בצבא קבע. הסימונים הכחולים על ההודעה שלו הופיעו כמעט מיד ותגובתה צבטה את נשמתו. היה זה צילום בודד. הבדיקה שלה. הוא כמעט נתקע ברכב שלפניו. אולי כדאי לבטל? אבל כבר אישרתי הגעה והיא מחכה שם, הנסיכה שלי. המחשבות התרוצצו בראשו ולזיכרון מגע עורה של הנסיכה שמחכה לו על מיטת האפיריון, רק היא והחוטיני החצוף שלה, הוא המשיך לעבר הרמזור הבא ללא היסוס.

  דן הכיר את אורנה כל חייו. שניהם גדלו דלת מול דלת בשכונה מלאת סביונים ופרגים. ילדותם רצופת זיכרונות בריח פרדסים ודהרות על דיונות החול של מישור החוף. אך רק בכיתה ח' הבחין פתאום שהיא כבר לא הילדה לה משך בצמות בגן הילדים, אלא אחת הנערות היפות של השכבה. הוא הבין כי בעצם הקרבה הפיזית אליה יש לו סיכוי טוב לכבוש את ליבה. הוא ביקש מאימא שלו שתקנה לו בושם ונתקע במקלחת במשך שעות, התאמן מול המראה מלאת האדים במשפטי מחץ כדי לכבוש את ליבה של אורנה היפה. היא מצידה העבירה אותו מסלול ייסורים ארוך ורק בסוף השנה הסכימה לצאת איתו לסרט. מאז לא נפרדו. היא חיכתה לו בשרות הצבאי הארוך שלו, סופרת את הימים עד לסופי השבוע בהם הגיע עייף ומלוכלך. נוסעת לכל חור בארץ בו חנה הגדוד שלו באותם סופי שבוע בהם לא הגיע הביתה. נשבעת לו אמונים שוב ושוב.

  כשביקש ממנה לחכות לו עד שישוב מהטיול הגדול, לפני שעלה על המטוס, היא לא ענתה. עדות לשאריות הריב הגדול שלהם. היא רצתה שיתחייב לאהבתם ואת הטיול יערכו ביחד. הוא העדיף לבד. היא כעסה ושתקה. עת הודיעו לו על מותה של אימו, והוא שב שזוף מחופי הפלא, תלתליו הזהובים חייכו אליה. היא קיבלה אותו בחזרה ולא סיפרה לו מעולם על לילות בדידותה ועל מי שהפיג אותם עימה. כן, היא בחרה אותו והוא אפילו לא ידע על כך. תמיד חשב שהיא חיכתה לו כפרי בשל.

  הוא לחץ על הקוד ושערי הברזל נפתחו מאליהם.

  "אלוף! שמח שהגעת. אל תשכח להשאיר את הנייד בסלסילה" קיבל אותו בברכה בחור חייכן ומלא,

  "היא כבר פה? הנסיכה שלי?"

  "הגיעה לפני כמה דקות. בטח שותה משהו עם כולם," 

דן התאפק לא לענות כלום. גם כך כולם ריכלו שהוא והנסיכה בטח נשואים או שהם בכלל תחקירנים של איזו תכנית. מציצנים שלא משתלבים במשחקי החברה והחילופים עם כולם. הוא ניסה לחייך וניגש לחפש אותה. היא עמדה זקופה בגבה אליו. אינעאל העולם, השמלה שלה לא חוקית! הוא חשב. צעד אחד וידו כבר רפרפה על גבה.

  "הגעת סוף סוף, כמעט פיתו אותי להיכנס הפעם לחדר הגדול עד שבאת" היא נשכה את תנוך אוזנו והעבירה ידה על אחוריו.

  "את רק שלי! כמו תמיד. לחדר הגדול שייכנסו כל האחרים" הוא אמר והשחיל את ידו דרך הרווח בין שמלתה לישבנה. "שובבה הערב," הוא לחש על אוזנה כשלא מצא את קצה החוטיני שעליו חלם כל היום.

  "כן, תחתונים נראו לי פריט לבוש כל כך מיותר הפעם. אז פשוט השארתי אותם ברכב" היא אמרה והחדירה את לשונה לפיו.

  "טוב בואי כבר, אחרת נצטרך לגבות מכולם כסף על ההופעה המרכזית של הערב שנערוך פה לפני כולם," הוא הוביל אותה לחדר האחרון מבין ארבעה בקומה השנייה של הווילה הלבנה. 

  "סיימנו עוד סבב חדרים, נסיך. היית מאמין?" היא אמרה בזמן שהורידה את השמלה ונשארה רק עם סנדלי העקב השחורים לרגליה.

  "כן, אני זוכר, בסיום סבב החדרים הזה מחליטים איך ממשיכים." הוא אמר והביט על שדיה הזקופים. "אבל את כל כך יפה ככה, בחיי מיותר להלביש אותך" הוא אמר וניגש לטפל בפטמותיה הזקורות לעומתו. הן השיבו לו אהבה והזדקרו בפיו.

  "מה אני צריכה לעשות כדי שנפסיק להגיע למקומות האלו ונבנה לנו חיים מושלמים כמו שאני יודעת שמגיע לך ולי?" היא צעדה לאחור, העבירה ידה על גופה והביטה בעיניו, מנסה לקלוט גם את תגובות גופו האוטומטיות לתנועות הפיתוי שלה.

  הם הכירו במסגרת עסקת נדל"ן שהוא סגר עבורה והקסם שהיא הילכה עליו פשוט לא הפסיק לרחף סביבו. כשהיא הגיעה למסור לו באופן אישי מתנת חג העניינים התחממו במהירות והוא מצא את עצמו מתכתב איתה וחושב עליה בכל שעות היום והלילה. הוא לא חשב שזה ירחיק לכת עד כדי כך. הוא לא אהב לשקר לרותי או לאורנה או ליתר הלקוחות והספקים במשרד, אבל הפגישה הקבועה איתה בכל יום שלישי בחודשים האחרונים העניקה לו את המלח והפלפל שהיו חסרים לו כל כך בתקופה הארוכה בה גייסה אותו אורנה לתוכנית הילודה שלהם.

  במקום לענות לה הוא חמק שוב אל גופה, כמו בכל פעם שלא רצה להתחייב לצד זה או אחר. חמוקי נפשה היו זרים לו, אבל את הדרך אל תוכה הוא זכר תמיד. החיוך שלו ידע להמיס את כל הקרחונים שהקיפו אותה, הוא יכול היה לשמוע אותם מתנפצים לרסיסים, ואז גם ידע שהיא לא תוכל עוד להמשיך ולכעוס עליו על שהוא משהה את צעדיו.

  היא ידעה כי עם כל חדירה שלו היא תתרוקן יותר, אבל מרגע שראתה את עיקול הצחוק בלחייו היא ידעה שאין עוד טעם להתנגד. הוא יסמן לעצמו ניצחון נוסף והיא תהיה שלו גם הפעם. רק הפעם הזו ודי. אבל על מי אני עובד? הוא חשב תוך כדי שהוא אוחז בראשה וממקם אותה בזווית הנוחה לו. פיה נפתח מאליו. הוא ראה את המתח שנבנה בצווארה המתוח לאחור, מוכן לקלוט אותו לתוך פיה. נותר לו רק לשלוף ולקבל את הפינוק שהורגל בו: לשונה המצליפה ורטיבותה החמימה שכה אהב את זמינותן. הוא הביט בעיניה ולפתע ניצוץ התחינה המוכר כל כך, זה שהדליק אצלו תמיד את שלהבת התשוקה והסעיר אותו יותר, כיבה אותו בבת אחת. הוא הרגיש איך כל האוויר מתרוקן ממנו והוא לא מסוגל עוד לאחוז בראשה. הוא צנח אל הכיסא מאחוריו, מכנסי הבד המגוהצים שלו מופשלים עד הברכיים וחולצתו פרומת הכפתורים חשפה את קעקוע הדרקון על חזהו. מתנת הפרידה שלו מדרום אמריקה.

  "הכל בסדר?" היא הביטה בו מופתעת,

  "אני בטח חולה, או שסוף סוף השתגעתי, אבל אני לא יכול. לא יכול לראות אותך ככה,"

  "איך ככה?" היא התרוממה מעליו וידיה מונחות על מותניה וקולה הרם חותך את האוויר ביניהם,

   הוא עצם לשבריר שנייה את עיניו ולמולו הופיעו שוב עיניה המתחננות. הוא ידע שהוא לעולם לא יוכל להעניק לה את שביקשה. "אני מעדיף ללכת ולא לחזור שוב. עדיף ככה." הוא נעמד ורכס את חולצתו, הידק אותה לתוך מכנסיו והסתובב ממנה ללא מבט נוסף.

  "לחכות לך בפעם הבאה?" הוא שמע אותה שואלת מאחוריו. 

  הוא לא ענה, המשיך ללכת מתעלם מעשרות זוגות העיניים שננעצו בו, הוא הכיר כבר את כולם והם הכירו אותו. הוא מעולם לא עזב ראשון אירוע ובטח שלא השאיר את הנסיכה שלו בודדה. אם היא תהייה חכמה היא תתלבש ותלך הביתה, לבעלה, שאוהב אותה וישמח שתפתיע אותו בשעה מוקדמת כזו של הלילה. הוא קיווה. הוא לא רצה לדעת מי יהיה הראשון שיפתח את דלת החדר בו עמדה המומה וימלא את מקומו. הוא הגביר את קצב צעדיו וריחות התשוקה גרמו לו לראשונה בחילה. הוא התעלם מהגופות הכרוכות האחת בשנייה, ידיים ושדיים בערבוביה. אני בטוח משתגע, דן חשב. הדלת הראשית נפתחה בקלות למגע ידו. הוא עמד בסיפה וריחות פריחת העלמון ההודי בפריחתו האדומה היכו בו. ריאותיו התמלאו באוויר החמים של סוף הקיץ וחיוך של ניצחון נמתח על שפתיו. 

  הוא הביס אותו סוף סוף, את עצמו. 

  "טוב שחזרת," הוא מלמל לעצמו בקול וצעדיו הפכו קלילים יותר ויותר. 

  "מותק, הפגישה התקצרה. סיימתי את העסקה הזו סוף סוף. רוצה להתלבש ולצאת לאכול משהו?" הוא שמע את אורנה חושבת מהעבר השני של הקו.

  "כן. יש סיכוי שנמצא משהו פתוח עכשיו? אני מתה למרק וון טון חמוץ חריף" היא אמרה לבסוף.

  "אוי בובי אני רואה שאני הולך ליהנות כל כך מהחודשים הבאים, את תשמיני לך מחודש לחודש עד ללידה ואני אשמין מנחת ומכל המסעדות שנבקר בהן. תאכלי וון טון כל יום מבחינתי. אני אוהב אותך!" הוא סגר את הנייד וחייך כל הדרך עד לשנייה בה היא נכנסה לרכב. 

  "אני חייבת להגיד משהו לפני שניסע," אורנה הביטה בעיניו, ידיה בחיקה. "באמת לא הייתי בטוחה אם אתה עדיין איתי בעניין הזה. אני יודעת שהייתי בלתי נסבלת בתקופה האחרונה. תודה שנשארת. תודה שאתה עדיין אוהב אותי" היא מחתה דמעה שבצבצה בזווית עינה.

  "גם כשאני לא פה, אני פה איתך!" הוא אמר והניח את ידו על ליבו. "רצית חמוץ חריף. בואי נאכיל אותך, אימא!" צליל המילה שלא הגה כבר שנים החליק על שפתיו באופן טבעי כל כך. הוא אהב את המחשבה שהיא תהיה האימא לילדיו, אולי יוכל גם הוא להיזכר במה שאיבד עם מותה של אימו לפני שנים ולהשלים את החלקים החסרים בנשמתו.

נכתב על-ידי
קטנה (מרב בן-שושן)
משתעשעת פה.
הדף נקרא 180 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי