השליח של הפיצה

חלק א׳

הגופה שלה היתה מונחת על הרצפה, עשרים סנטימטר מהאקדח, מטר מהשולחן. הטלפון צלצל. הרמתי.

״הלו?״

״כן״

״הגעתי לבית של אלישבע?״

״כן...״

״מדבר השליח של הפיצה. את פותחת לי?״

מה יכלתי להגיד?

״כן״

סגרתי את הטלפון וניסיתי להבין מה עשיתי כרגע. השליח למטה מצפה שאפתח לו. הוא יודע שיש מישהו בבית. אם גם אכן אפתח לו הוא יוכל לזהות אותי. מה לעשות? לברוח? מה אם יש מצלמות? אני צריכה להניח שיש מצלמות. מה אם הרוצח יודע שיש מצלמות ומצא דרך נוראית להפליל אותי? אני לא צריכה להיות כל-כך תמימה. אני כזאת טיפשה.

ניגשתי לדלת ולחצתי על הכפתור שפותח את דלת הבניין. אחר-כך ניגבתי אותו עם דש החולצה. מה לעשות? קודם כל המחשוף. לאוורר את המחשוף. פתחתי כפתור בחולצה וחיכיתי על הספה, ליד הדלת שהשארתי פתוחה. הרגשתי כל פעימת דופק וניסיתי לחשוב בבהירות. שתי דקות איומות עברו עד ששמעתי צלצול ומיד אחריו דפיקה וקריאה ״אפשר להכנס? זה השליח״

״כן״ שמעתי את עצמי עונה בקול צווחני. ההתרגשות גובה מחיר ממיתרי הקול. נזכרתי שקראתי לא מזמן על חוקר שפיתח פוליגרף שעובד על צליל ואמרתי לעצמי לאסוף את עצמי. זה לא הזמן לנזול, משהו נורא קרה ואת לא הולכת לבזבז את הסיכוי הקטן שלך לחמוק ממנו.

ממושקף ורזה הוא נכנס לחדר. עם הקופסה הזו הכחולה-אדומה של הפיצות ואני חייכתי ושיחקתי עם המחשוף. וידאתי שעיניו במקום הנכון.

״הי, בוא כן. זה ייקח לי רגע למצוא לך טיפ. אתה יכול לשבת רגע?״

״הממ״ הוא היסס ונראה שהוא מנסה להבין מה בעצם ביקשתי ממנו

״ותסגור את הדלת אחרייך, זה יכול לקחת כמה זמן... ״ הוא הסתובב וטרק את הדלת מאחוריו. גבוה, רזה וממושקף. מסכן. בטח לפני גיוס או מיד אחריו. חבל לבזבז חיים כל-כך יפים.

״בוא שב כאן, אמרתי והצבעתי על המקום לידי בספה. שב כאן ותן לי לחפש לך טיפ.״ אמרתי והמשכתי לשבת.

״המממ, גברתי זה באמת לא חשוב הטיפ״ הוא אמר ובכל-זאת התיישב

״אתה נראה נורא חיוור, אולי אני יכולה לעזור לך? אולי כוס של מים?״

״המממ. לא לא לא צריך״

״אני אביא לך כוס של מים בכל-זאת״

״הממ תודה כן כן אולי כן, תודה״

קמתי והלכתי חזרה לחדר של האישה המתה. הורדתי את החולצה, לקחתי את האקדח מהרצפה ותחבתי אותו בין החצאית לגב החשוף שלי. הקנה שלו עדיין היה חם, לא צפיתי את זה - התחושה הזו היתה לא נעימה אבל נסבלת. בחדר היה ריח של גופרית מעורב בבושם כבד עד כדי סירחון. זה וריח של דם. ריח נורא של דם שרוף. 

הצצתי חזרה לסלון באופן שוידאתי חושף את הכתף העירומה שלי ואת קצה החזייה ואמרתי ״מים מינרלים או סודה. מה תרצה, חמוד?״

הוא הפנה אלי את המבט והתחיל למצמץ ולגמגם. קרצתי ועניתי בשבילו ״אז סודה.״

הרמתי את הטלפון מהרצפה וחייגתי 100. כששמעתי את קול המוקדנית ״100 שלום כאן רחל איך אפשר לעזור?״ כיסיתי את האפרכסת ולחשתי ״הצילו״ ״גברתי את במצוקה?״ ״הצילו, בואו״ ״גברתי? את לא יכולה לדבר״ ״הצילו, הצילו, הצילו״ לחשתי עוד. אח״כ לחצתי על השתק. ״גברתי? גברתי?״ חיכיתי עוד חמש-עשרה שניות ולא עניתי אח״כ ביטלתי את ההשתק ולחשתי שוב ״הצילו״ וניתקתי.

זהו, אין דרך חזרה. יצאתי לסלון והתיישבתי על הספה ליד הבחור האומלל. התיישבתי ונזכרתי ששכחתי להביא לו משהו לשתות. סתומה. אבל כבר הייתי שם בחזייה בלבד. את האקדח וידאתי שלא יוכל לראות.

״איך קוראים לך?״

״נמרוד״

״נמרוד, בן כמה אתה?״

״עשרים גברתי. עשרים באוקטובר״

״ילד.״

״המממ״ הוא צחקק

״אמרתי משהו מצחיק?״ אמרתי, חייכתי ושיחקתי עם רצועת החזייה.

״אני מצטער, לא. אני פשוט״

״אתה פשוט לא רגיל לדברים כאלו?״

״זה השבוע השני שלי, אמרו לי שקורים דברים מוזרים אבל איכשהו לי אף-פעם לא היה לי מזל גדול מדי...״

״אם-כן אתה יכול להרגיש את עצמך בר-מזל״ חייכתי וקרצתי.

המשך...