אח

בן שלושים, אחי.

בחור לא רגיל, קצת שונה וניכר

שהוא לא כמו כולם

שני הורי מטפלים בו

בביתם הוא עוד גר

בגילו, בגילם

הם עולמו והוא עולמם.

כבר עברו עלומיו, הוא עדיין עוּלם.

בשיחות אישיות הוא שותק ונכלם

לא תוציאו ממנו מילה על עצמו

כזה ילד ביישן

על דברים בטלים הוא נלהב, קשקשן

לעתים הוא מתוק, כה נאיבי ותם

ולעתים…

 הוא מרגיז שחבל על הזמן.

לא יודע לדאוג לעצמו, המפונק

הוא היסטרי, רופס, חרדתי עד מחנק

לא שמעתי ממנו תודה או סליחה

וסליחה - אני לא המשרתת שלך

תרים את הכף ותשטוף בעצמך

הוא נידף כעלה

ועולה מדבריו

שאין לו תכנית קונקרטית עכשיו

מבולבל הוא תועה ותוהה בעולם

מעביר את ימיו

בין ככה

וסתם.

וברור שאין זהו איש משפחה

אבל מה לעשות, נכדים זה שמחה

אז ברור שאני אפשרות מבטיחה

ואמא שואלת

רומזת

אומרת

אני מסרבת

היא לא מצליחה.

אני נאלצת להסתפק בשתיקה

ואיך אסביר שאני נגעלת מלידה

והריון והנקה

הכל יוצר בי מועקה

כל ילד נראה לי כמו טפיל שלוקח ולוקח

ולא נותן בחזרה

הכל דוחה אותי נורא

וזה עוד לפני שמדברים על ההכרעה האתית

מה עושים אם מה שיש פה זה גנטי.

וכך טוב לי בבחירות שלי, וכיף לי בדרכי

ולא אהיה לאם, כי זו לא מנת חלקי

אבל למרות שאל הורות זו דרך מעולה לחיות

עוד לפעמים מדי פעם, בלילות

אני תוהה על החיים שהיו עשויים להיות לי

אני תוהה על חיים שהיו עשויים להיות.