דף #5738
שולה ברנע
1 למרץ 2022
·
דקת קריאה, 170 מילים
לאחר הלוויה-מקרה.
הדודה גיזי , האלמנה הצעירה במשפחתנו, הייתה ידועה כמישהי פדנטית, לבושה באורח מהוקצע, כל שערה סדורה במקומה והבגדים בתיאום צבעים מופלא. היא פנתה לפנחס אחד הדודים שלי בקול נסיבתי נמוך: "הכרתי את המנוחה היטב עוד מימי הפלמ"ח, הייתה אתנו גם בחברה הסלונית והתנהגה כחברמנית אמיתית, שניתן לסמוך עליה, היא הקימה משפחה לתפארת וגם עשתה קריירה בצבא והנה המחלה הארורה הזו לקחה אותה פתאום- זה נורא," נאנחה כשהיא מפיקה דמעה או שתיים באילוץ לתוך ממחטה צחורה שנשלפה מכיס סמוי. בעודי מקשיבה מהצד, הרגשתי משב רוח עז בא מהמזרח, ועוד לא הספקתי לקלט מה קרה, השיער המסודר שהיה כה ערוך על ראשה של גיזי נפוץ הצידה- התברר שזו הייתה פיאה שעפה לאי שם כישות אחת. מישהו ניסה לרדוף אחרי החצופה המתגלגלת לה- אך המרדף נדון לכישלון מחמת הרוח העזה, בנוסף התרוממו שולי חצאיתה מעלה ולא נותרו לה ידיים לטפל גם בראש וגם בחצאית... בו זמנית. לפתע נראתה כמו משוגעת אמיתית ביחס לתדמיתה הרגילה... לא היה נעים להתבונן בה והסטנו מבטינו הצידה. עיניה התרוצצו לצדדים, כמי שתרה אחר ישועה קרובה ביודעה, שאין כזו בנמצא.
