על שמעון, תרצה ומה שביניהם.
גלעד דיסטלמן
2 ליוני 2019
·
2 דקות קריאה, 334 מילים
שמעון היה אדם עצוב שדמה לבקבוק קולה מלא למחצה.
גם כאשר נפשו תססה היא לא הייתה חזקה מספיק כדי לגלוש מבעד למגבלותיו.
בכל יום בשעה ארבע הוא היה תופס את מקומו על ספה נפתחת במפרסת ביתו ופיצח גרעינים.
יונים מכל רחבי השכונה שכבר למדו על המנהג, היו מצטרפות לפיצוח ומשאירות אחריהן שובל של חרא שנמתח לאורך המרפסת ועד לתחתית הבניין.
לפעמים אחת מהיונים הייתה מטפסת על ראשו, הוא בתגובה היה מגניב לה גרעין ומנפנף אותה בידיו.
אשתו תרצה דמתה לזרת שברגל.
רוב הזמן היא נחבאה אל הכלים, אבל ידעה לגרום למועקה גדולה מפעם לפעם.
היא הייתה מסתובבת בדירתם הקטנה לבושה בשמלה ורודה מימי המנדט ובה שני קרעים, אחד מתחת לכל בית שחי.
מיקומם הצביע על צורך משווע באורור ועל הפעמים הרבות בהן נופפה את ידיה בכעס לעבר בעלה המקומט.
הזוג הנשכח חלק את דירתם עם חתול בן 15 שנים.
שמעון ברוב חוכמתו, החליט לקרוא לו ״בוא״ וכך לתפוס שתי ציפורים במכה אחת.
בוא אהב את שמעון, הוא לא דרש ממנו דבר וליטף אותו ברכות כאשר היה בא אל ברכיו.
בתרצה לעומת זאת, ראה את התגלמות הרשע. היא הייתה קוראת לו ״בוא״, כאשר היה מגיע הייתה מכה בו במטאטא וצועקת ״לך״. דבר זה בלבל אותו מאוד ולווה בכאב פיזי ונפשי רב. מספר פעמים החליט ״בוא״ לקפוץ מחלון המרפסת ולשים קץ לסבלו אך פעולה זאת נכשלה פעם אחר פעם משום שתמיד נחת על רגליו.
שמעון, שלפי ההגדרה הרווחת היה פנסיונר, עבד בעברו במפעל ליצור זכוכית.
הוא אהב את עבודתו וגילה בה כי יש לו כישרון בייצור פסלי זכוכית קטנים.
לאחר כמה שנים החליט לפתוח בית מלאכה צנוע למרגלות העיר העתיקה בירושלים. הוא החליט לייצר בו פסלים לשלוש הדתות מה שהוביל לסגירתו המהירה.
במשך השנים הבאות נדד מעבודה לעבודה אך אהבתו לזכוכית לא נדדה עמו.
לבסוף החליט לפרוש, להשתקע בביתו ולשים את גורלו הכלכלי בידי המדינה.
כיום הוא בעיקר נח, מחלק את זמנו בין חדרו הצנוע למרפסתו המוכתמת, מידי פעם הוא מקלף תפוחי אדמה כאשר אישתו מצווה כך עליו. הוא נזכר מעת לעת בפסלונים שאהב אך הזיכרון לרוב מתעמעם מעצמו. בכל ערב לפני שהוא הולך לישון הוא מחביא את המטאטא לשמחתו של החתול, בודק את מלאי הגרעינים שבארון המטבח ומייחל להתעורר במקום אחר עשוי זכוכית.
