רדבול

^^^^^^^^

גרוד מציק התמקם מתחת לבתי השחי, חשב שאולי זה הדאודורנט או סתם רגישות לשינויי מזג האוויר. אחרי כמה ימים של חוסר נוחות נוראי תפחו שם שתי בלוטות קטנות ומוזרות. זה כבר הדאיג אותו, אבל לא מספיק כדי לגשת לבדוק. המחשבה לראות רופא הפחידה אותו יותר, קופת חולים וכל זה לא בשבילו, הוא רק בן ארבעים ושש, מה השטויות האלה עכשיו. זה לא עבר גם אחרי שבוע וחצי, ובקצה כל בלוטה כזו בצבץ משהו שנראה כמו קוץ. הגרוד הרג אותו, לא נעים ככה ליד אנשים, אז פיתח תנועת שפשוף אגבית, סוג של טיק. בלילות נשאר לישון בסלון, בתואנה שקשה לו להרדם בלי טלוויזיה, היא לא שאלה למה, רק עברה בטבעיות מטרידה לאלכסון. שכב ובהה שעות במסך כשזרועותיו פרושות לצדדים, מה שהביא להקלה מסויימת. לרוב שקע לתנומה טרופה לקראת סוף הלילה, ועם קולות ההתעוררות של הבית קפץ וקם למטלות הבוקר, התעסקות שעזרה לייצר תנועה ולגרד בלי למשוך תשומת לב.

באותה פתאומיות שבה הופיע הגרוד, הוא נעלם. בתום ישיבה ארוכה שם לב שכבר שעתיים לא, וניגש לשרותים לראות אם יש שינוי. מתחת לבתי השחי הופיעה בכל צד נוצה קטנה ורכה למגע. הוא ליטף את הנוצות בעדינות ואמר לעצמו שעכשיו כבר אין סיכוי שילך לראות רופא. בבית הקפיד לא להסתובב בלי חולצה ובילה כל רגע פנוי בהתבוננות סקרנית בנוצות שלו. אחרי כמה ימים הן ארכו, ולצידן צצו נוספות בגוון בהיר יותר שקיבלו די מהר צורה מעוצבת של כנפיים קטנות. הפתיעה אותו התחושה שאיכשהו זה כבר לא מציק כמו קודם, וכמה מהר הוא התרגל אליהן. בשבוע שאחרי טיפח אותן עם מרכך השיער שלה וגילה שיש לו שליטה מסויימת בהנעה שלהן.

באחד הלילות לא הניחה לו המחשבה שאולי יש סיבה שגדלות לו נוצות. אמא שלו תמיד אמרה לו שהוא מאוד מיוחד. גם היא, כשהם הכירו, אמרה לו את זה. עכשיו כשהיא כבר פונה אליו היא אומרת דברים אחרים וגם המבט שלה שונה. הרהר בילדים ושגם הם לא מסתכלים עליו כמו על אמא שלהם, ואיך שעד עכשיו לא חשב בכלל על כל הדברים האלה ושהוא כבר לא זוכר באמת מי הוא, רק איך הוא משתקף דרך אחרים. קם בלי לדעת למה בדיוק ועלה אל הגג. אור ירח בהיר שטף את העיר ויונה אחת נמנמה ליד הדוודים. אמד את המרחק בין הדוד לקצה הגג, וגם את המרחק לבית השכן. ידע שאם יסתכל למטה זה רק יבהיל אותו, אז הזדקף, יישר מבט אל הירח והחל לרוץ תוך שהוא מגביר מהירות, עד שניתק מגע