אויי מיי (נובי) גוד
זה אמור היה להיות יום שישי כזה של זיעה גברית משותפת, הבן, אני והפרגולה החדשה. שילוש קדוש שכזה. דמיינתי כבר את האחווה, הבדיחות הגסות שאפשר לספר רק למתבגר מלא הורמונים שעוד לא גילו את מלוא הפוטנציאל שלהם. אבל ל 2021 היו תוכניות אחרות.
שמונה בבוקר, אמא שלי, אני ובית החולים נפגשים. שלישייה אחרת לגמרי. מראש הבעיה לא נשמעה מאד רצינית, אבל הפנייה למיון לא דוחים ובסתר ליבי עוד קיוויתי להספיק ללמד את הבן דבר או שניים על מה אפשר לראות מהגג. אופטימי ורגוע גלגלתי את אמא למיון.
"תצטרכו להמתין, הרופא בניתוח" זרקה לעברנו אחות מעומלנת.
אחיות זה מחרמן אולי בסרטים שבדיים, כשאתה בן ארבע עשרה, וכל מי שצפה בפרק וחצי של האנטומיה של גריי יודע שניתוח לא דוחים. אז המתנו. והמתנו. והמתנו. הקפה והכריכים זרמו מהמכונות ואם אמא הייתה במצב יותר טוב זה יכול היה להיות אפילו מאד מצחיק. בונדינג מסוג אחר, כזה שהייתי מחבק בעיניים עצומות.
"תצטרכו להמתין, הרופא יצא מהניתוח, אבל התחיל סיבוב במחלקה. תעלו, תחכו לו שם".
"העיקר שמערכת הרפואה הציבורית לא תיפגע", מלמלתי והקלדתי שוב A50, הפעם על צג מכונת השתייה של מחלקת אף אוזן גרון. חשבתי על זה שמאז הסדיר לא שתיתי כל כך הרבה קוקה קולה. אפרופו צבא, כדאי לבדוק מה שלום הפרגולה. והבן. אותם הפקדתי בידיו של חבר מהסדיר, שתמורת ארוחה הסכים להרכיב במקומי עשר קורות כבדות עם המתבגר.
"קורה ראשונה במקום", הגיע הדיווח המצולם. עוד טעמי לאמא.
"והרופא?" הצלחתי לשאול מעומלנת נוספת לפני שאני נשבר לטובת במבה אדומה,
"זה שום דבר" ענה המנתח המסתובב בעייפות אחרי בדיקה יסודית, שחשדתי שאמא נהנתה ממנה קצת יותר מדי, בכל זאת גבר צעיר ונאה מביט עליה כל כך מקרוב. "תחזרו להשתחרר במיון".
"מיון!" בכיתי בלב, התגלגלנו שוב לליבו של מפעל הבריאות בלב העיר. "אני צריך רק מכתב שחרור!" צהלתי כאחד שמאמין שפיצח את השיטה והכריע את המפלצת. אולי עוד אספיק תובנה גברית או שתיים להיום בכל זאת.
"צריך חתימה של שני רופאים על מכתב שחרור" מעומלנת חדשה שלחה אותנו להמתין שוב, בדיוק כמו טריק נלוז של הפקה משומנת בתוכנית ריאלטי משובחת.
המתנו. שמונה שעות. מאתיים ש"ח לטובת מכונות השתייה והמזון. שמונים ש"ח לחנייה.
והפרגולה?
שלוש קורות וגב תפוס לחבר הכי טוב שלי.
ואיך התחילה השנה שלכם??!