נחל פרוד

אנחנו גרים חמש דקות מנחל פרוד. ברוב ימות השנה יש שם בעיקר עצים, אריזות ריקות של חטיפים, בקבוקים שבורים, שאריות של מדורות ומנגלים וערוץ נחל יבש אחד שמדינת ישראל שאבה ממנו את כל המים.
בימים הגשומים באמת של החורף ובימי השמש שאחריהם זורם שם נחל מכובד מאוד, עם מפלים גועשים ויובלים שוצפים מים, שהמוני בית ישראל נוהרים אליו לראות את הזרימה, לעשות מנגלים ומדורות, לשתות בירות, לאכול חטיפים ולזרוק את העטיפות והבקבוקים לכל עבר.
גם הרמז העבה בדמות מכולת אשפה בצבע ירוק זועק שעומדת בחנייה כנראה לא העביר את המסר ששמורת טבע ומזבלה זה לא אותו המקום.
כשאתה גר חמש דקות ממקום כזה אתה יכול להגיע אליו השכם בבוקר, כשהמוני בית ישראל עוד בפקק ביקנעם, ולחתוך הביתה כשראשוניי האספסוף מתחילים להגיע ולסמן טריטוריה בשטח. 

הדעה הרווחת, שהאחרונים לבקר באתרים מעניינים הם אלו שגרים לידם, נכונה לצערי. אנחנו לא כאלה טיילנים הארד קור כמו שנהוג לחשוב. במיוחד לאור העובדה שברוב הפעמים שהגעתי לנחל פרוד הייתה שם בעיקר חאפלה רבת משתתפים ולא שמורת טבע קסומה.
בבוקר שבת האחרון החלטתי שחייבים ללכת לראות את הזרימה ולסמן V על העניין עבור הילדים. 

השבת, כך טוענים, נחשבת ליום המנוחה המסורתי בדת היהודית.
אם יש לך ילדים קטנים שכבר צריכים תעסוקה יותר מגוונת מטיול בעגלה, אין סיכוי שתצליח לנוח.
עמדה בפני הבחירה בין שתי אופציות: 
הראשונה הייתה בוקר איטי שכולל בעיקר ריבים עם הילדים על כמויות הטלוויזיה שהם יכולים לראות, הרבה סיגריות חפוזות בחוץ, שתיקה רועמת מצד אשתי על ששוב לא יזמתי משהו שלא משרת באופן ישיר את האינטרס שלי להסתלבט ובקיצור חוויה שאתה ממש רוצה שתיגמר כבר.
השנייה, ואני משתמש בה לפעמים, היא לקום מהתחת שלי, לארוז את כולם באוטו ולנסוע למקום שלא נראה כמו הבית שלנו.

כשאני פועל לפי אופציה שתיים קורים רק דברים טובים. כולם מבלים יפה (אפילו אשתי), אנחנו סופגים קצת שמש ונופים, מתחזקים בידיעה שבחרנו נכון בזה שברחנו מתל-הביב רבתי לגליל, וחוזרים הביתה עמוסים חוויות.
חשוב לציין שאם אנחנו חוזרים מוקדם מדי הביתה מצפה לנו קרוב לוודאי אחה"צ איטי שכולל בעיקר ריבים עם הילדים על כמויות הטלוויזיה שהם יכולים לראות, הרבה סיגריות חפוזות בחוץ ושתיקה רועמת מצד אשתי כי אם אפשר להתעצבן עלי אז למה לא ללכת על זה.

הפעם קמתי מהתחת על הבוקר עם כוונות רציניות לארוז את כולם ולנסוע לנחל פרוד. בימים האחרונים ירד גשם לא רע בכלל, ובטוח היה מה לראות בנחל.
אשתי והילד ההרפתקן שמחו ששוב קורה משהו מעניין בשבת בבוקר ומיד התחילו להתארגן, אבל ההתנגדות הגיעה מכיוון בלתי צפוי.
הילדה נעמדה באמצע הסלון והודיעה נחרצות שהיא נשארת בבית, כי זה לא תקין שלא מתאמים איתה תוכניות מראש ומחליטים בלעדיה.
הודעתי לה חגיגית שהיא בת שמונה, ולכן אין שום סיבה שנתאם איתה דברים, וכמו כן לעשות דברים בהחלטה של רגע זה מאוד חשוב בחיים.
לא גיליתי לה בכלל שההחלטה לנסוע לנחל התבשלה אצלי עוד מאתמול בערב, כשחטפתי צעקות מאשתי על זה שהיא שנייה לפני מחזור ואיך אני מעז לחרב לה עוד שבת.
לקחתי את הילד לזרוק זבל וכשחזרנו  שתיהן חיכו לי בחוץ. אשתי במבט של עוד שנייה ואני רוצחת גור של כלב ים והילדה עם דמעות בעיניים ושיער מזדקר לכל הכיוונים.
נסענו.

אפשר היה לראות את המים גועשים כבר כשהחנינו. הילדה, שהודיעה שהיא נשארת באוטו ולא יוצאת זינקה החוצה, דילגה מעל היובל הקרוב ביותר ורצה קדימה לחקור את מהלך הנחל.
התקדמנו לנו במעלה השביל שבצד הנחל. הזרימה באמת הייתה יפה מאוד, והצלחנו להתעלם מאריזות הביסלי שצפו להם פה ושם על המים.
למרות שהשעה הייתה כבר תשע וחצי עדיין היינו כמעט לבד, חוץ מקבוצת פנויים פנויות בגיל העמידה שהגיעו קצת לפנינו. 
באופן מפתיע נתקלנו גם במורה לשל"ח מבית הספר שבו מלמדת אשתי, שיצאה לה לטיול הכנה לקראת טיול עם אחת הכיתות בשבוע הקרוב.
בעוד אנחנו משוחחים קלות עם המורה מיטיבת הלכת החליטה הילדה לחצות את הנחל לגדה השנייה.
הבהרה קלה: מדובר בנחל פעיל מאוד בעונה זו של השנה. המוני מפלים קטנים וגדולים זורמים בין הסלעים החלקלקים בדרכם למטה בשיפוע חד, ומעניקים לך תחושה חזקה מאוד של סצנה מסרט של רובין הוד.
לילדה (אותה אחת שלא רצתה לבוא), לא הספיק רק להכניס יד למים והיא ביקשה רשות לעבור לעוד סלע יבש יחסית בין הזרמים והמפלים. הסכמתי.
הבהרה נוספת: זה לא כל כך פשוט עבורי להסכים לדבר כזה. מבחינתי, אם הילדים יישארו סגורים בחדר וקשורים בשרשרת לקיר עד גיל שמונה עשרה אני אשן יותר בשקט.
אבל הסכמתי. מי אני שאתן להעדפות שלי לבאס מישהו?
לפני שהספקתי להגיב הילדה הגיעה ממש לאמצע הנחל השוצף בעוז ונראתה מאוד מרוצה מעצמה.
כדי לא להסגיר את הלחץ לשלומה שנבנה אצלי בבת אחת הצטרפתי אליה שם. יכול להיות שקצת כן הסגרתי את עצמי כשצרחתי על אשתי להפסיק לקשקש עם הקולגה שלה ולשמור על הילד, שבדיוק החליט לחקות את אחותו הגדולה, כדי שיוכל לספר על זה אחר כך לכל מי שהיה שם.
"אז מה, עוברים?" שאלתי אותה. יום אחד היא תספר לחברות השאפות שלה שאבא שלה קול.
שחקן פוקר יעיל אני כבר לא אהיה. אני לא יודע לבלף אפילו אנשים קטנים בלי קביעות אובייקט.
"עוברים!" היא ענתה לי.
התקדמתי עוד קצת לתוך הנחל, ומיד התבררו לי כמה דברים:
1. יבשים אנחנו לא נישאר אם ננסה לחצות.
2. אני בן ארבעים ולא בן עשרים.
3. הפעלולן המסוקס והמיומן שנראה בדיוק כמוני לא עומד לצאת עכשיו מהטריילר ולהחליף אותי.
החלטתי לצאת כל עוד אני שלם וללכת על האלטרנטיבה הבטוחה יותר לקוליות – להכין תה לילדים עם ערכת הקפה שלי ולאכול עוגת בננה תוצרת בית.
לא הספקתי ליהנות שוב מהתחושה של קרקע מוצקה כשפלטה המורה לשל"ח צעקת התלהבות.
"איזו זכות! תראו! נחש צפע!"
צירוף המילים "נחש צפע" עושה לי רע עוד מימי מלחמת המפרץ הראשונה. האפשרות שיש בקרבתי נחש צפע ממשי עשתה לי רע לא פחות. 
הדחף שלי להתחיל ללכת מהר בכיוון ההפוך מהנחש נתקע קצת כשראיתי את שני הילדים הסקרנים ונטולי הפחד שלי מתחילים ללכת מהר בכיוון הנחש.
"אין מה לפחד! קר לו והוא בקושי זז!" ותוך כדי האבחנה המרתקת הזו לקחה המורה לשל"ח מקל והתחילה לעצבן את הנחש הרדום, שהתגבר בסוף על הקור והאפיצות והתחיל לזחול מהר כדי להתרחק מהמג'נונה הזאת שנפלה עליו.

בשלב זה הפצרתי בילדים להיפרד לשלום מהנחש הנחמד, ויצאתי לחפש מקום נוח להכין תה לאנשים שלא מתעסקים עם נחשים.
אחרי התה והירידה לכיוון האוטו אפשר היה לחוש שהחוויה קרובה לידי מיצוי. השלמנו אותה בפיפי בטבע של הבנות, שבשובה ממנו הצליחה הילדה לדרוך בדיוק באמצע ערמת הקקי בטבע של מישהו או משהו אחר.

נסענו הביתה אפופים בריח הזבל הטרי שהתפשט בחלל האוטו. למזלנו גם בכיוון חזור זו הייתה נסיעה של חמש דקות עד הבית. הצצתי בשעון של האוטו. השעה הייתה רק שתיים עשרה אפס שמונה. למרות כל המאמצים, ידעתי בדיוק מה עומד לקרות עכשיו.