תארים, קומיקס וקעקועים

יום העצמאות 2023

1

אני זוכר את עצמי יושב על הגבעה מתחת לעץ האקליפטוס בגינה של אפקה בצפון העיר עם נחום, הדוברמן הענק של דודים שלי. זו שעת צהרים ארוכה ונצחית, הרחק בעומק הילדות. אחים שלי משחקים מסירות על הדשא עם הבני דודים, זורקים כדורגל אמריקאי אמיתי, מחודד בקצוות ולאורכו תפרים. ממול גגות רמת אביב נמתחים מערבה עד הים, שזורח בין הבתים בשמש החזקה. בצד השני של הגינה המגדל הגבוה של הפקולטה לרפואה, מזדקר לשחקים עם הגולה הלבנה למעלה בקצה.

אני זוכר שחשבתי, "אלו הם חיי. אלו הם החיים." שלוות אלוהים בגינה פרחונית, נחום הגדול שמגן עלי, אוניברסיטה גדולה שאלמד בה יום אחד והבניינים המצחיקים של רמת אביב, שנראים לי כשכונה עליזה, חוּמָה ומודרנית. אני כבר גדול. בן 7. מרגיש שהחיים מתחילים ממש עכשיו. אני חושב על ערים מודרניות גדולות בעולם - פריז, רומא, על פרסומות לשמפו וֶולָה עם שיער מנופח בצבעים שמתבדרים ברוח של מאוורר גדול, תצלומי נשים ממגזינים של אופנה עם איפור מעושן, שפתיים גדושות באודם בוהק ועגילי ענק משולשים. אני ממשיך לדפדף ומדמיין הרפתקאות בעולם של קומיקס DC ומרוול יצירתי, הפשטות מרהיבות בחוברות של דפוס צבעוני, עולמות אחרים ומלחמות חייזרים, פיצוצים, גיבורים ויצורים, ואני הכוכב שטס ביקום ומציל נסיכות בוכיות, אבודות במצולות החלל.

נחום נוהם לידי ומניח ראשו על רגליו המקופלות. עלה אקליפטוס מיובש נושר בדממה. ערמה של קליפות מהגזע התכול מונחת לצידי ומוכנה לשריפה, אבל שכחתי להביא גפרורים מהבית של דודים שלי. סייסטה של צהרים אחרי בר בי קיו משפחתי ביום העצמאות. אלו הם החיים. על פני כדור הארץ. בעולם אחר, כמו בסרט פלאש גורדון שראיתי על הדשא בשיכון שבוע שעבר, אני גיבור שמציל אנשים. מציל ילדות עם סריגים ויצורים לא ברורים, מרחף עם גלימה ממקום למקום ומתרגש מאד.

אני קם בבת אחת, נחום מזדקף, אני נוטש אותו ומתחיל לרוץ עם הגלימה שקשרתי מסביב לצוואר בין המדשאות של הגינה. אני פלאש מקבוזה הגיבור החללי, במשימה בלתי אפשרית: עלי להשיג כמה שיותר תארים באוניברסיטה ולמצוא כוכבים לא ידועים בגלקסיה. אני רץ מאזור לאזור, עוקף את אחי והבני דודים, עולה ויורד בגבעות של מתחם הטבע העירוני, ומרגיש כמציל של כל העולמות. נחום מתבונן בי מהגבעה שמתחת לעץ ומתגרד מאחורי האוזן.

2

בדוכן של מישל בדיזנגוף סנטר, מלא מגזינים צבעוניים וחוברות קומיקס. אלה השנים שלפני הסמארטפון, לפני האינטרנט למעשה, ועיתוני האופנה והחוברות המצוירות, מעיפים אותי לחיים הטובים שמעבר למציאות.

אנחנו אוהבים לשוטט בסנטר. בגיל ההתבגרות, המקום נראה לנו ענק, כממלכה סבוכה ונוצצת, בלב העיר העמוסה, בשעת שיא.

היינו היום בסוכנות. סטייליסט מוביל רוצה לעבוד איתי ודידי בת השווים שלי מהשיכון, דוגמנית שנראית כמו שחקנית קולנוע וכבר עושה חיל בתחום, באה איתי למשרד כדי שארגיש בבית. ג'ני הסוכנת פגשה אותי, שוחחנו, היא אומרת שזה יקרה. חגיגה.

אנו צועדים מאושרים במרכז העיר הקיצית, מרחוב הירקון הסואן לאורך פרישמן הצנוע, עד לדיזנגוף. חוצים את הכיכר העמוסה. המזרקה יורקת אש, אנשים צבעוניים צוחקים בשמש, אנחנו מגיעים לסנטר בדיוק בזמן לתחילתו של הסרט.

חושך. אורות מרצדים בעלטה. מופע קולנועי מרהיב של כותרות קומיקס בשחור לבן פילם נוארי בוהק:

"עיר החטאים!"

כפות דקלים ומכוניות מירוץ, וילות משוננות על הגבעות של הוליווד בשקיעה, פאם פטאליות עם שדיים זקורים, עשן סגריה מפומית ארוכה, רצועות צללים מחריצי תריסים, מעיל פרווה ארוך... מתאגרפים שריריים וגנגסטרים, קרבות בזירה, נוקאאוט, יריה... מרדפים לתוך הלילה... צופים עם דלי ענק של פופקורן, כוסות דיאט קולה ומשקפי תלת ממד, הלסתות שלנו נשמטות עד לברכיים.

אחרי הסרט ובוואקום הניאון של הסנטר, צועדים עם שייק בריאות לדוכן של מישל. אולי יהיה שם קומיקס שדומה למה שראינו בסרט? אני מוצא קומיקסים במבצע. כולם אנונימיים. סדרות של גיבורים לא ידועים. דידי קוראת בווג. הארפר'ז באזאר. אל. אני מוצא במגזין i.d כתבה על תערוכה של קומיקס באל איי. גם אני רוצה להציג ציורי קומיקס באל איי. אני אמנם צעיר, עוד אין לי 17, אבל מאז ומתמיד ציירתי קומיקס. האם הגיע הזמן להציג את עצמי לעולם? הריק שאני חש בחלל הרב ממדי של הסנטר הופך לממד קסום של הרפתקה צרכנית גלובלית, וללא גבולות. אני מרחף בחלל אורבני בצפון העולם - הלסינקי, טורונטו, משוטט בקניון קלידוסקופי בהונג קונג - אני בכל מקום. האמנם אהפוך לגיבור קומיקס בעצמי, עם גלימה וספישל אפקטס וארחף בסרטים ואעשה מלא כסף? אני מתחיל לדמיין... אדגמן בשביל ג'ני, צילומים, תצוגות, אעשה מלא ג'ובות ואתפרסם מאד... אוכל לצלוח את עולם הזוהר ולהפוך לדמות בסרט! האם זה יתכן? אני ממשיך לדפדף והדמויות קופצות מבין הדפים בפופ אפ צבעוני. גם אני שם, פלאש מקבוזה החללי, מרחף בין דוגמניות, מקפץ בין גיבורים, מפזר אבק כוכבים ומטבעות זהב מפלנטה אחרת. דידי מתבוננת בי חולם ומחייכת אלי עם פניה היפות.

3

בסטודיו של עומרי במעמקי הדרום. דרום העיר. הגבול הלבנטיני בין פלורנטין ויפו: בתים מתפרקים קרוב לחוף, קירות לבנים, טיח מתקלף, תריסים וחלונות שבורים. לא רחוק ממתחם בלומפילד ועמוק בתוך אזור עמוס במוסכים, פנצ'ריות וחנויות לצרכי רכבים שפתוחות לתוך הלילה, הסטודיו של עומרי במרכז הרחוב זורח בצבעים בהירים. בפנים, בפינה, מתחת למנורת ניאון וורוד אני קורא בחוברות הפלאשים המצוירים, דוגמאות וצורות שניתן לקעקע.

אני שוכב על המיטה עם היד פרוסה ועומרי מקעקע בחלק הפנימי מעל המרפק ועד לכתף את הלוגו החללי שעיצבתי בעצמי, כמו בקומיקס אמריקאי ישן,

"פלאש מקבוזה."

מסעות החלל של נפשי מסתכמים בכתובת קעקע על העור ובגאווה יצירתית מוחשית. יש לי תארים ואני עדיין מצייר קומיקס; מגלה דרכו עולמות חדשים וטריטוריות טאבו לא ידועות, אך לא מציג אותו בעולם. בגיל ההתבגרות לא דגמנתי כי הייתי קבור עמוק בארון ופחדתי להיחשף. לא הפכתי לשחקן חללי. אמנם אני יכול לתת עבודת משחק רצינית אם אכיר בימאי שיבחין בכישורי וייתן לי הזדמנות, אבל זה לא קורה. אולי צריך לחפש את זה? לרדוף אחרי החלום? להפעיל כוחות על חלל ולמצוא דמויות שפותחות עבורי דרך להבעה של אנרגיה קוסמית בסרטים ובפרסומות? אינני יודע. לא בטוח אם זה החלום שלי כיום. אני כבר מבוגר. בן 27. מעדיף להתחבר לעצמי ולהתרכז בציור ובכתיבה של רעיונות מקוריים, לפעול במסגרת כוחותיי הארציים, במקום לטוס בחלל בעקבות חלומות וירטואליים. אני ממשיך לדפדף ומעלה בעיני רוחי את שאר הקעקועים שמעטרים את גופי: ספינות חלל, חייזרים, דוגמאות והפשטות של הרפתקאות מופלאות בגלקסיה. כל קעקוע תקופה אחרת בחיי, רעיון שעלה, נושא שנלמד. אולי בעצם כך אני מביע את עצמי? אני גיבור בין גלקטי בספינת חלל קטנה, שמרחף מעל מישורי עור אינסופיים... משייט מעל גבעות של שרירים וקימורי איברים, מרחף מעל דוגמאות קעקע שחורות שמתפצלות ונשזרות כמרחב טבעי קסום ברשת קוסמית של זריחות בחלל, טיסה נצחית אל עבר העתיד. האופק החללי נפקח.

"זהו, סיימנו!" עומרי מרחיק את המחט והקעקוע הושלם.

כתוב בעור. תארים, קומיקס, קעקועים.