מייק טייסון
שחררו אותנו מוקדם. המורה נשארה לעמוד כשרצנו עם התיקים הכבדים החוצה אל המסדרון ומשם החוצה לחצר והחוצה אל הרחוב. שקט רעש ושקט רק מכונית או שתיים חלפו על הכביש זוהי עיירת פיתוח דרומית אפשר לראות לפי כמות מנופי הבנייה ושורות על שורות של בניינים זהים, נמוכים. והשעה הייתה מוקדמת עם אור כזה שלא רגילים לראות בדרך הביתה לאורך הדרך היה ואדי ירוק ירדנו מהכביש אל הדרך הירוקה שלו הבוצית ומשם דרך השיחים לכביש שמוביל לשכונה שלנו קיצור דרך. נשארנו שניים מקבוצה של שישה מרחוק יכולתי לראות את הגדר הלבנה של הבית שלנו שעמד בפינה.
בהתחלה לא ראיתי את זה. זה נראה היה כמו שקית אשפה שחורה גדולה מונחת ליד פח הזבל. המשכתי להתקדם לכיוון השער ובזווית העין משהו, השקית השחורה הזו מה זה? כשהתקרבתי הבחנתי שהשקית נושמת היא עולה ויורדת ממש לאט הרגשתי סחרחורת והנחתי יד על הפרווה הרטובה של טייסון הכלב שלי, הוא היה מנופח וקצף מילא את פיו. התיישבתי לידו ותוך כדי צניחה צעקתי לאמיר שבדיוק פנה מהרחוב לכיוון הבית שלו צעקתי - "זה טייסון" והוא רץ לכיוון שלנו והתחיל לרדת גשם. שנינו ישבנו שם איתו שק שהולך ומתנפח והידיים שלי עליו מרגישות את הלב שלו פועם אל תוך הזרועות שלי ומשם רצות אל בית החזה ואל הראש.
-"סליחה" זה כל מה שאמרתי לו "סליחה" שוב ושוב
ואז צץ טנדר של העירייה מהפינה שנעצר לידנו והחלון שלו נפתח ומישהו הוציא את הראש ובחיוך מתנצל הוא שואל אותי
- "זה הכלב שלך?"
קמתי ומיד ניגשתי אליו אל הראש שלו
חיבקתי אותו קרוב אל ראשי אמרתי לו משהו ואז הרחקתי את הראש שלו שיוכל לראות את העיניים שלי וככה משכתי אותו אליי וחבטתי את המצח שלי במצח שלו וירד לו דם מהקודקוד ועד לאף והמבט שלו התכווץ,אבל אני לא הרגשתי כלום ולא שמעתי כלום רק את ליבו של הכלב. מתרחק ממני רץ הרחק הרחק אמיר טס בריצה אל הבית שלו להביא את אמא שלו שהגיעה בדיוק כשהאיש שבטנדר פתח את הדלת, אז כבר הגיעו עוד אנשים שהתקהלו מסביב.