דף #5428
כותב #1521
28 לנובמבר 2021
·
2 דקות קריאה, 244 מילים
איש אחד קם בבוקר ומיד ידע שדבר נורא פקד אותו. מת. נפטר. לא חי יותר. לא איתנו. פרש לעולמו. יקבר עוד מעט בטקס מרשים אליו יאספו חבריו ומשפחתו וספידו אותו, יקראו קדיש וידברו בשבחו. אבל בעצם אם קם בבוקר, סימן שלא מת לגמרי. נותרו בו עוד קצת חיים. נותר אוויר באפו וליבו עדיין לא אמר די ונשאר עם רעב גדול לאחת מיוחדת.
מחוייב לעשות דבר בנוגע לעיניין, יצא את ביתו למצוא פתרון לעיניין חצי-מותו. עוברי אורח לא ממש ראו אותו, כאילו שקוף, מעודד משקיפותו ניגש למשרד ראש עירו, אדם לא נעים בעליל, אם כי חסר יכולת ולא מזיק כלל, נכנס באין מפריע ללשכתו ונעמד מאחורי כסאו. שם חיפש דבר שיסייע לו למנוע את מותו לחלוטין. פוליטיקאי מקומי, כך חשב לעצמו, תמיד ימצא דרך למנוע מדבר לקרות. חיפש וחיפש עד ש...בינגו!
מזכר שטרם נשלח אשר ראש עירו כתב רבנות:
״חברי קדישא יקרים,
בשל טעות של קודמי בתפקיד, נשתלו עצי פיקוס בין קברי יקירנו. שורשי פיקוס עקשנים עד מאד ומחרבים אפילו קירות בטון מזויין, לא כל שכן דפנות קבר. עד שיעקרו אני אוסר עליכם לקבור נפטרים חדשים.״
״אם לא אקבר, אמשיך חצי לחיות״, חשב לעצמו.
חתם עם חותמת גומי של ראש עירו, שם בכיסו ורץ אל רבנות עירו.
קידמו את פניו דלת מוגפת מעץ חום, שלט קטן ועלוב שחסרו בו אותיות ״חבר_ קד_שא״ - ״סוף תלעותי ליום אחד״ חשב לעצמו.
באמצעות סלוטייפ שגנב משולחנו של ראש עירו, חיזק את מזכר ראש עירו לדלת, מילמל מזמור עתיק שחש שנכון לזמזם במעמד, למרות שלו אישית אין ה׳ ואץ לחיות את שארית חצי חייו.
