גועל

זו כנראה העונה הזאת בשנה, בה הקור החודר לעצמות גורם לכולם לחפש עוד שמיכה או מישהו להתכרבל בו. 

כי אחרת למה דווקא עכשיו כל המשועממים חושבים שהם הריחו ריח של נקבה מיוחמת ומתחילים לחוג סביבה כלהקת צבועים מייללת.

היא מתמלאת תחושת גועל. "אתם מחליאים!" היא יורקת את ייאושה לאוויר, יודעת שאין מי שיקשיב.

היא מביטה שוב על הנייד, מילה יחידה מחכה עדיין למענה על המסך: "שאקפוץ?", 

אצבעותיה פורטות את תסכולה על אותיות המקלדת הזעירות: 

עצרתי לרגע להקיא בצד < send

אותך מחיי < send

יכול לקפוץ < send

אבל כבר לא לי. block

ניקיון פסח זה עכשיו, אפילו שרק חנוכה. המחשבה חותכת אותה במהירות. 

היא מזדקפת ומתעטפת בשמיכת הצמר האדומה שסבתא שלה התעקשה שתיקח איתה "לדירה הקרה הזאת שלך". איך את יודעת תמיד הכל לפני כולם סבתוש, היא מחייכת לעצמה, מבטיחה שלא יהיה לי שוב קר.