דף #5592
שולה ברנע
15 לינואר 2022
·
3 דקות קריאה, 509 מילים
שכחה
שכחה
היציאה לפיקניק נקבעה לשעה מוקדמת בבקר שמונה וחצי כדי שאחזור בזמן להרצאת זום חשובה שאמורה הייתה להיות מועברת באותו יום אחהצ.. התכנון היה שאסף אישי ואני נצא עם זוג החברים הטובים שלנו, גדי וחני, אתם אנו מרגישים בנוח כמעט כמו בחברת עצמנו. הם סמכו על בחירת היעד לפינו וכן גם אפשרו לנו לקבוע את השעה ליציאה ולשיבה. מזג האוויר האיר לנו פנים. רוח קלילה נשבה באופן מפנק לא מופרז, העצים נעו קלות וריח פריחת התפוזים כבר נישא באוויר- התקופה היפה בשנה לפני פסח. ידעתי שאחרי טיול זה אכנס להכנות לקראת החג ,ניקיונות, שיפוצים וכל מה שטעון תיקון או זריקה לפח. עמדנו לעקור מדירתנו לדירה אחרת מיד שנייה בערב החג ממש. על כן חשתי שטיול מסוג כזה יהיה יפה לנו לנפש ולגוף בתזמון המסוים. אסף כיוון את הנסיעה לעבר הרי ירושלים. היה לנו צורך לפקוד את מקום השריפה הגדולה שהתרחשה שבועיים קודם לכן ולראות מקרוב את הנזקים ואף לראות כיצד היער בכל זאת מתאושש כדברי היערנים המבינים בדבר. "לא שכחת את התרמוס?" שאלתי את אסף, הוא חייך לעצמו "את יודעת שזה דבר בסיסי, למה שאשכח?" חני וגדי אף הם קשקשו ביניהם: ואלינו "איזה מזג אוויר נהדר ארגנתם לנו" אמר ושמחה בקולו. "אני חששתי שלא ירד עלינו פתאום גשם והבאתי שמיכה על כל מקרה" אמרה חני "לפעמים דווקא לכבוד החג מזג האוויר אוהב להשתגע ולשגע". בעודי מקשיבה ללהג שבמכונית, הרגשתי משהו לא נעים מזדחל לעבר גרוני ותהיתי ' הם מדברים על שכחה ואני? לא שכחתי כלום?' כמו מכה צובטת חשתי בליבי ' האש, על הגז!!' הגענו עד קריית יערים- מקום העצירה המתוכנן. נכנסתי לחרדה עצומה:' מה נשרף במטבח, עד היכן התפשטה האש, האם גם לכיוון השכנים, יש לנו כסף בבית? מישהו בטח יפרוץ וישדוד ונישאר ללא כלום, מתי לומר לאסף מה קרה ,אני הורסת להם את היום ולנו הרסתי את החיים'. "תעצור אסף!" קראתי. חייבים לשוב הביתה ,קרה לי פנצ'ר לא נעים ."מה כבר קרה? "שאל בכעס. דבר שלא היה צריך לקרות" עניתי בכניעה "מה!?" שאל. "הגז, לא כיביתי". ,טוב, זה מה שהיה חסר לנו לפני המעבר" זעם כנגדי. "תכנון מצוין" החל שואג. ראיתי את גדי מביט לכיוון חני ,הם ניסו להיות עדינים ולא להתערב, אך מה יכלו לעשות? היינו תקועים באותה מכונית לטוב ולרע. "חוזרים" פסק אסף ,כשהוא מסובב את ההגה לכיוון הבית חזרה. השתתקתי למשך כל זמן הנסיעה רק חשבתי על הדברים שנותרו בבית וכנראה יישרפו עד הגיענו: התמונות, התכשיטים, המקרר, התנור התקרה, האהילים.. מזל שהילדים יצאו לטיול שנתי לגליל. רגשותיי נחלקו בין האיפוק כלפי זוג חברינו לבין הכעס על אסף על חוסר ההתחשבות בי ועל העלבון הצורב והתוכחה ליד החברים ובכלל הרגשתי שזה לוקסוס מצדי לעסוק בזה ולא במה שנשרף. וכיצד משקמים את כל זה כשבידינו אין כסף למימון מחדש ואיך נצליח למכור כעת את הדירה המפויחת? מה עשיתי?! יללתי לעצמי. לשיקום צריך שניים, אמרתי לעצמי. הוא לא בן אדם, חשבתי, באמת איך אמשיך לחיות אתו בצוותא?-בדיחה מרה. הבן אדם לא קשוב, לא תומך, מה יהיה בזקנה? יזרוק אותי החוצה כמו שקורה אצל האסקימואים. עוד אחשוב על זה בצלילות, לא כעת. ניסיתי להירגע. "תישנו אצלנו הלילה" הציעה בחביבות חני, אל תדאגו אצלנו יש הכול. "כן תודה" עניתי במרירות בעודי חושבת' הם יותר נחמדים אליי ממנו' ' בשביל וולס החיים צריך שניים' הזדמזם לי המשפט.
