חדי קרן
לא האמנתי איך הוא יכל לעשות לי את זה. הוא פשוט נדפק לגמריי, הוא תמיד היה סוג של דפוק כשחושבים על זה אבל הפעם הוא ממש נדפק בצורה רצינית.
והכל, בגלל החדי קרן. בהתחלה מן הסתם חשבתי שזה בדיחה, אחת מהפחות מוצלחות שלו יש לציין ובחיים לא הייתי יכולה להעלות על דעתי שהוא היה באמת רציני.
הוא אמר את זה פעם ראשונה כשגרנו מול רוני והנרי. הם בדיוק קבעו תאריך לחתונה ושניהם התחילו לאט לאט להיות בעניין של לדבר על זה כל הזמן. אני, זרמתי עם רוני על כל מיני קטלוגים שהיא הביאה מאחותה והנרי ובן שיחקו בפלייסטשן איזה משחק מירוצים ושתו בירות. השיחה הייתה בעיקר ביני לבין רוני ובן והנרי זרקו מידי פעם הערות קשורות יותר או פחות. אחת מהן שהגיעה מכיוון בן, גרמה להנרי לסנן לעברו "כן בטח". רוני שבדיוק הראתה לי קטלוג של תוספות שיער, שאלה את הנרי "מה כן בטח?".
"חדי קרן" הוא ענה וגיחך.
"מה חדי קרן?" שאלה רוני שוב
בן עצר את המשחק ונעמד שהוא מסתובב לכיוננו "רק שתדעו לכם" הוא אמר בקול התיאטרלי שהוא אהב לעשות מידי פעם "שאני בחיים לא הייתי מתחתן בלי שבחופה שלי יהיו חדי קרן".
כולנו צחקנו. אחד הדברים שהכי אהבתי אצל בן היו בדיוק השטויות האלה, הבדיחות החנוניות המפגרות שלו שאף פעם לא יכולת לדעת אם הוא גנב אותן מאיזה ספר או סרט או המציא אותן בעצמו. רוני הרכינה מעט את ראשה ומצמצה לכיוון הנרי "מאמי, בחתונה שלנו יהיו חדי קרן נכון?" משתמשת בקול הכי תינוקי שיכלה.
הנרי חייך ואמר "בטח מאמי" ואז הסתובב לבן שעדיין עמד ובעט בו "עכשיו אתה, נו כבר תשב ותחזור כבר למשחק דביל, אין זמן לשטויות שלך יש פה מירוץ שצריך לסיים".
המשכנו איזה שעה ככה, אני ורוני בקטלוגים והבנים במירוץ שלהם ובבירות עד שהנרי התחיל לפהק ובסוף הם הלכו. השעה הייתה כבר כמעט חצות ואני ובן סיימנו את הלילה במיטה עם פופקורן וסרט גרוע למדיי שהרדים אותנו מהר.
הכי רגיל שיכול להיות בעולם אתם רואים, איך יכולתי לדעת בזמנו שלבדיחה הדבילית הזאת של בן תהיה כל כך הרבה משמעות אחר כך?
החיים המשיכו די רגיל וכמה חודשים מאוחר יותר החתונה של רוני והנרי התקיימה. ואם במקרה תהיתם אז לא, לא היו שם חדי קרן.
עברו שלוש שנים בערך מאז שאני ובן נפרדנו, ואני יכולה עדיין לזכור בדיוק איך זה היה.
הוא דיבר על העבודה שלו ושיש סיכוי שהוא יקבל העלאה בשכר ועל כמה הוא אוהב אותי וכמה הוא רוצה לעשות לי טוב. הבירות תמיד גרמו לו להגזים בכל ה"כמה והכמה" האלו שלו. הוא המשיך בקשקושי שיכורים מעשן סיגריות בקצב ולוגם לגימות ארוכות מבקבוק הבירה.
"מתי כבר תתחתן איתי תגיד לי" שאלתי בקול רציני
"מתי שיהיה לנו מספיק כסף להביא חדי קרן לחתונה אמרתי לך כבר פעם." שתקתי לחצי שנייה עד שהבנתי מה הוא אמר.
"אויש נו, גם כן אתה"
הוא נעץ בי את המבט הכאילו רציני שלו ושתק.
"שוב פעם אתה מתחיל עם העניין הדבלי הזה" אמרתי. שנאתי שהוא התנהג ככה, כשדיברתי איתו על משהו רציני והוא דיבר על שטויות.
"אני לא מתחיל שום עניין דבילי, אני רציני לגמריי" הוא הסתכל עלי במבט חלול שממש התחיל לעצבן אותי.
"טוב אם אתה לא רוצה לדבר על זה, או יותר טוב לא רוצה להתחתן איתי בכלל אז פשוט תגיד ואל תתן לי תירוצים מפגרים" אמרתי בטון שבבירור הראה עד כמה ההתנהגות שלו הכעיסה אותי.
הוויכוח הזה לא נגמר אף פעם, בן יצא להמשיך לשתות באותו הערב ואני נשארתי בבית עצבנית ובסוף נרדמתי על הספה. הוא כנראה הרים אותי והעביר אותי באיזה שהוא שלב כי בבוקר התעוררתי עם הבגדים במיטה.
לקח בערך שלושה חודשים מאז העניין ההוא עד ששנינו אמרנו בקול רם מה שהרגשנו כבר כמה זמן. אני לא אגיד לכם שכל העניין נגמר מהר והלך חלק, ממש ממש לא. אבל הוא נגמר בסוף ואחרי עוד חודשיים לא קלים בכלל כל אחד הצליח למצוא את המקום שלו, כמה שיותר רחוק מהשני.