מיטת הסכינים הבוערת
כל פעם שהייתי נשכב על המיטה הייתי מתחיל לשמוע את הלב קצת יותר,להרגיש את הכאב עולה קצת יותר, ולאבד אחיזה קצת יותר.
וכך היה כל לילה.
הייתי מגיע למיטת העינויים שלי, נכנס אליה לאט לאט כמעט משותק מרוב פחד.
נשכב בין הסכינים הבוערות כדי שאולי אצליח להתחמק מן התופת, אך תמיד נכשלתי ונפלתי לעינוי.
מחשבות זוחלות, הולכות וגם רצות מכל מיני כיוונים בראש והכאב משתק את הגוף.
הייתי חושב עליה הרבה, הייתי חושב עלי הרבה, הייתי חושב על המשך הדרך השחורה בחיים ועל כך שאין יותר תקווה וכך אבלה את שארית ימי בעולם.
לפעמים אני נזכר כמה פחדתי להגיע לרגע השינה, הייתי סוחט את עצמי אפילו שכבר אין מה לסחוט.
מסכים להצעות גרועות רק כדי להישאר עוד מחוץ לבית, הרגשתי שהרגע הזה שאני פותח את הדלת בחדר ומסתכל על המיטה זה החלק הכי רע, החלק שבו אני מבין שאני נכנס לעינוי הלילי שלי ואין שום דבר שאוכל לעשות כדי לשנות את זה.
רוב הלילות לקח לי זמן להירדם, מעטות הפעמים שהייתי גמור לגמרי אולי רק בתקופה שהעינויים היו יותר חזקים וכך יצא שלאורך זמן אני ישן ממש גרוע וכל מה שרציתי זה לישון פעם אחת כמו שצריך.
הלילה מלא בתהפוכות, סכין חודרת ומפלחת את הגוף, האש מתפזרת ומכלה אותי לאט לאט,
זעקות אימים עולים בנפש ודממה מוחלטת שוררת בחדר.
לילה אחד אפל היא הגיעה לסיוט המתמשך שלי, אני ללא הגנות נכנעתי במהרה, ונפלתי למלחמה עקובה מדם, אדמה חרוכה, שמיים שחורים ורחשים של מוות בסביבה, אני כחצי משותק מפחד מהלך בשדה הקרב ובוכה על הנשמות האבודות, באופק אני מבחין בדמותה בעת שהיא משחיזה את הלהב של חרבה הארוכה שממש לפני שהגעתי לשם הייתה עטופה בדם.
היא משחיזה את החרב, למען הציד האחרון.
הנקמה תוגש, המשימה תושלם, הרוח תוכל לשקוט.
הבחורה שאהבתי, שבחרתי להרוס.
וכעת היא מגיעה להחזיר לי על מעשיי.
אני בוחר לוותר, יורד על הברכיים, וממתין לסוף שקרב בכל צעד שלה לעברי, ורגע לפני שמניפה את חרבה לשיסוף גרוני, הלילה מגיע לסיומו.
בסוף הלילה מגיע אור, האור כבר לא מפיח חיים בקליפת האדם השרועה על המיטה בין השמיכות.
הבוקר שעולה מבשר על יום חדש בפתח, ואני משתדל להמשיך לשכב במיטת העינויים שלי.
האירוניה הגדולה של הרגע,
איני מסוגל ואיני רוצה לקום ליום חדש, אני מעדיף להישאר בעינוי של ממלכת הלילה.
כי העינוי של ממלכת היום גם הוא עינוי חזק מאוד.