גוביינא

זה לא שבזמן אמת מישהו מאיתנו התעסק בענייני מוסר, אבל אפשר לומר שהרבה פעמים ההבדלים בינינו הגיעו מההבדלים בתפישת המוסר של ההורים שלנו. את כל זה אני מבין רק בדיעבד, אחרי הרבה שנים.
בני, מהצרכניה, שכבר הזכרתי, היה אחלה, אבל אם נהיה יותר מדויקים, מי שהכינוי שלו מדי פעם/לרוב היה "בני הגנב", לא היה כנראה צדיק גדול. האמת, מעבר להרגל המגונה להחזיר לנו עודף ב"בזוקות", ולמחירים הגבוהים (מה שקיים כמעט בכל מכולת בכל מושב), הוא כנראה היה בסדר גמור. אבל - מבחינת מה מותר ומה אסור, ה"מוסר", אז כנראה שלגנוב מהצרכניה לא היה משהו שהטריד אותנו מאד (אפילו יש פתגם - הגונב מבני הגנב פטור - לא?).
לא שהיו לנו הרבה הזדמנויות. אבל פעם אחת, בדרך למגרש, פתאום קפצו מהשיחים ליד הצרכניה שני חברים (לא נאמר את שמם, כדי שהאפצ' והפיראט לא יכעסו...), וסיפרו לי ש"שי מצא שמהחלון הצדדי הקטן, אם מכניסים את היד, אפשר להוציא דברים...". כאמור, רוב הזמן הצרכניה הייתה סגורה, אז בעצם מה שהיה צריך לעשות זה להיכנס אליה כשהיא פתוחה, להזיז דברים כך שיהיו על המדף הנכון ליד החלון, ואחר כך לבוא אחר הצהריים, ופשוט לשלוח יד...
אני לא סגור למה בעצם לא הצטרפתי לעניין. יכול להיות שבאמת מיהרתי לאנשהו (מה שנשמע לי מוזר), יכול להיות שלא חשבתי שיהיה משהו "שווה סחיבה", ויכול להיות (גם נשמע לי מוזר) שבכל זאת הסוג הזה של הגניבה חצה אצלי איזה קו בין המותר לאסור.
(וואו, זה סיפור ארוך בשביל נקודה קטנה שאני רוצה להגיד...)
בכל מקרה, אני ויתרתי, והשלושה המשיכו בתכניתם.
דולב, או בשמו המדויק דובל, היה "כנראה" בן להורים עם עקרונות מוסר קצת יותר "קשיחים" משלי, וכשהוא שמע שהם גונבים, הוא "הלשין" עליהם. אני לא סגור אם הוא סיפר לבני, או להורים, אבל שני הגנבים הועמדו על מקומם, ונאלצו לשלם את חובם לחברה בעבודה אצל בני.
האמת, אני לא חושב שמישהו אפילו התעצבן על דובל (או לפחות אני לא זוכר את זה...), וסך הכל כל האירוע היה סביר - נבדקו גבולות, סומן קו אדום, האשמים נענשו - אבל גם לא עורב אף גורם חיצוני. No harm done...
כמו שאמא שלי אמרה - חשוב גם לדעת על ידי מי להיתפס...

אבל האם כל האשמים נענשו? כאן אנחנו חוזרים למוסר של ההורים... גם אמא של שי, זה שיזם והוביל את כל העניין, קיבלה טלפון, והוסבר לה שעליו להצטרף ולשלם את חובו בעבודה אצל בני. רק שהתשובה שלה הייתה "הבן שלי לא יעבוד אצל בני!". בוא נאמר שיש לה קול ייחודי, וכל מי שמכיר יכול לדמיין אותו ולהבין שמדובר בסוף פסוק. גם זה לכשעצמו, סוג של מוסר.
---
בשביל מה סיפרתי את כל זה? רק כדי להדגים שעם סיבה מספיק טובה, גם מוסר "קשיח" אפשר לעקם 😀

כל זה קרה שנה או שנתיים לפני כתה ט'. בכתה ט' שניים חשובים לי נעלמו מהסביבה, ועברו לחוף המזרחי של ארה"ב.
ההורים של דובל לקחו את כל המשפחה לגור במרילנד לכמה שנים, וממ אחותי (כן, אין שמות רגילים אצלנו) עברה להוליווד - לא כדי להיות כוכבת קולנוע בהוליווד קליפורניה, אלא כדי לעבוד קודם כל כמזכירה במוסך, ואחר כך כמאבטחת של אל-על בהוליווד, פלורידה.
לא היה אז אינטרנט, ובטח שלא שיחות וידאו או קול זולות. כל מה שהיה זה שיחות בינלאומיות של בזק, במשהו כמו 5 ש"ח לדקה. למשפחה שלי זה אמר שיחה של שתיים-שלוש דקות פעם בכמה שבועות, בה אומרים "היי, הכל בסדר, אוהבים" - וזהו. שיחת טלפון עם חבר מהמושב לא הייתה באה בחשבון בכלל. אפילו לא חשבתי לבקש...
והיו גם מכתבים, אמיתיים כאלה, עם בול, וכתובת מלאה, שלקח להם שבועות להגיע מקצה לקצה. מה שנקרא - לא רלוונטי...
אחותי, שגדולה ממני ב-11 שנה, ממנה "נדבקתי" בנגיף התנועתי, פתאום נעלמה לי בדיוק השנה בה התחלתי להיות מדריך, ובדיוק בשיא גיל ההתבגרות - ברור שהייתי צריך לדבר איתה על המון דברים.
ודובל? הוא שלח מכתב עם עובדה שנשמעה לי פשוט לא הגיונית - ההורים שלו קנו לו מחשב 386 עם מהירות 33 מגה-הרץ! באמת, זה נשמע לי כל כך תלוש מהמציאות - כמו שקונים למישהו כור גרעיני קטן הביתה, סתם כדי שישחק איתו. גם זה הפך את הצורך בשיחה קולית למשהו חשוב ביותר!
---
לפעמים מספיקים משפט אחד או מילה אחת כדי לזרוע רעיון, כזה שלא עוזב אותך, ולאט לאט גדל.
מוטי, הבן דוד הכי גדול שלי, סיפר פעם על פטנט - אם מתקשרים גוביינא מחו"ל לטלפון ציבורי בארץ, כל מה שצריך לעשות זה שמישהו יענה שהוא מוכן לקבל את השיחה - וזהו, השיחה חינם! אפילו לא צריך אסימון אחד! מוטי כמובן לא סיפר את זה לי, וגם לא סיפר את זה בהקשר של ממ, אלא סתם כאנקדוטה. אבל אצלי הרעיון כבר נזרע...

הראשונה הייתה ממ - לא היה קשה לשכנע אותה. בשיחה הקצרה הבאה איתה פשוט אמרתי לה "תתקשרי גוביינא לטלפון 04-981xxxx עוד רבע שעה" ואז קפצתי על האופניים ורכבתי מהר לצרכניה, לחכות לשיחה. חיכיתי, וחיכיתי - ואז הטלפון צלצל!
עניתי
"would you like to get the call from Meira?"
יס!
זה עבד!
ועבד מדהים! לא יודע כמה זמן דיברנו. מי שמכיר את אחותי יודע שיש לה ותמיד היו לה יכולות דיבור. וגם לי לא חסר. וגם - לא היה בכלל בשביל מה למהר... אני לא אגזים אם אומר שהשיחה הייתה לפחות שעה.

עם דובל זה היה קצת יותר מסובך - קודם כל, היינו צריכים לתאם איכשהו. אני לא זוכר איך בכלל. דבר שני - הוא היה צריך כמובן להתייעץ עם ההורים שלו, ולקבל את הסכמתם. באותם ימים (ואולי אפילו עדיין בימינו) גם צדיקים גמורים היו מוכנים להסכים שבזק דופקים את כולם - ואם אפשר לדפוק אותם בחזרה, זה לגיטימי לחלוטין. אפילו ההורים של דובל הסכימו! רק מה, הם לא הסכימו שהוא יטלפן מהבית, כדי שלפחות בצד שלהם יהיה קשה "לעלות" עליו. אז החלטנו שהוא יתקשר מטלפון ציבורי.
גם השיחה עם דובל עבדה בהצלחה! תיאמנו, ודיברנו ודיברנו. אבל במקרה שלו, אחרי שהוא שכנע שבאמת יש לו 386 בבית, ואחרי שהוא עדכן על הנעשה בעולם המשותף שלנו, Star Trek כמובן, כנראה די מיצינו את נושאי השיחה. בכל זאת, שני בנים מתבגרים, אם היינו נפגשים פנים אל פנים השיחה לא הייתה נמשכת יותר מחמש דקות גם ככה...
אבל בכל זאת קבענו גם את השיחה הבאה.
---
פתאום נפתח צוהר לשיחות טראנס-אטלנטיות חינם!
בזמנו זה היה פשוט בלתי נתפס!
לפחות הייתי חכם מספיק כדי לא לשתף את העניין עם יותר מדי אנשים. להורים שלי סיפרתי, ואת חוסר ההתנגדות שלהם ראיתי כהסכמה. ולחלק מהחברים גם סיפרתי, אבל אף אחד מהם לא נראה מתלהב. יכול להיות שהם חשבו "נו, על מה כבר יש לדבר עם מישהו שגר כל כך רחוק?". יכול להיות גם, שכמו שאני ויתרתי על ההשתתפות בגניבה מבני כי זה לא התאים לי "מוסרית", אולי הפעם אני זה שעברתי את הגבול מבחינתם, ולכן הם לא רצו חלק בעניין.
כך או כך, העניין נמשך ונמשך, בעיקר עם ממ, אבל גם לפעמים עם דובל, עד שזה נהיה ממש הרגל. אפילו לא הרגשתי "מחתרתי", אלא סתם מישהו שמדבר בטלפון עם ארצות הברית, ורק במקרה זה בחינם.
---
עד שיום אחד, דובל מתקשר כמו שתכננו.
דובל: "אני חושב שמישהו מקשיב לנו"
אני חשבתי שבטח מישהו עומד ליד תא הטלפון שלו...
אבל אז: "who are you speaking with?"
אמר איזה קול נוסף...
יש מישהו נוסף על הקו!
וגם מתחיל לשאול שאלות! באנגלית!
מסתבר שדובל ואני עשינו בו זמנית את אותו הדבר - ניתקנו את הטלפון מיד, וברחנו הביתה! זו הייתה רכיבת אופניים מהמהירות בעולם, לפחות בעולם שלי...
בדמיונות שלי היה שם צוות חוקרים, שישב מול הטלפונים הציבוריים במושב ובמרילנד 24/7 עם מצלמות טלסקופיות ענקיות, ורק חיכה לתפוס את שני הפושעים על חם!
הלך עלינו!
---
את התמונות שצילם צוות החקירה לא ראיתי עד היום, אבל כמו כל פושע, כמה ימים אחרי השיחה האחרונה חזרתי לזירת הפשע, וגיליתי שמכשיר הטלפון נשאר במקומו, אבל הקו שלו מנותק...
---
בהסתכלות אחורה, מעניין להבין מה גרם לדובל, ולהורים שלו להתגמש ככה. האם זה המרחק? הצורך לאפשר לבן שלהם קשר עם החברים שנשארו במושב? ואולי באמת דווקא ה"מוסר" מול "בזק הגנבים" היה גמיש רק כי "הגונב מגנב פטור"? לא יודע...
מה שאני כן יודע זה שבגדול לי נראה שגם במקרה הזה הכל עבר בשלום - לא נתפסנו, לא נענשנו, ולא שילמנו מעולם על השיחות.
No harm done...
למעט טלפון ציבורי אחד, שהפסיק לעבוד לנצח...