עד הלום

כחלק ממחלתי שנקראה "רעלת איחוד", התנדבתי להיות נציג המושב במועצת הנוער האזורית. זה לא שהחלפתי מישהו - לא היה לפני נציג. זה גם לא שנבחרתי על ידי מישהו - פשוט החלטתי שאני הנציג, הודעתי לפייביש רכזת האזור (להלן עורכת דין פייביש דהיום...), ודאגתי להגיע לפגישות. האמת, צוות התנועה נתן לנו הרגשה אמיתית שהכל בידיים שלנו, ומה שנרצה לעשות - נצליח, ואנחנו לרוב לקחנו את זה ממש ברצינות. מה שבעיקר היה כיף היו המפגשים של הנציגים פעם בכמה שבועות, כל פעם ביישוב אחר באזור. 

באחת הפעמים נסענו כולנו ליסוד המעלה, להיפגש אצל הותיק מבינינו - ישראל טל בכבודו ובעצמו. לא האלוף טליק, אבל מבחינתי הוא היה קרוב אליו בדרגות. 

בין קשקוש של אחד לשני, איכשהו הגענו לזה שישראל זרק רעיון - "הכי מגניב, אם יהיה לי טלפון ציבורי בבית..." 

---

לפעמים מספיקים משפט אחד או מילה אחת כדי לזרוע רעיון, כזה שלא עוזב אותך, ולאט לאט גדל... 

---

את כתה ט' התחלתי פתאום בתור ילד יחיד בבית. אמנם האחים שלי גדולים ממני בהמון שנים, אבל עד אז הם תמיד היו איכשהו בסביבה. קצת קודם (בטח כמה שנים קודם, אבל הזכרון מתעתע) נחמיה קיבל עבודה במשטרה ועבר למרכז. כשממ טסה לארה"ב, נשארתי "לבד" בבית. ולמרות זאת, החלטתי "לעזוב". 

ההורים שלי שיפצו את הבית, וסיימו לבנות עליית גג, מעין יחידת דיור נפרדת שלמה, עם כניסה נפרדת, מטבחון, מקלחת והכל. הרעיון כנראה היה שיהיה לנחמיה או לממ מקום לעצמם, אבל מכוון שהם כבר לא היו בסביבה, אני החלטתי לאמץ את המקום. זה היה קצת לפני פסח, והודעתי לאמא שלי ש"בפסח אני עולה". היא לא הביעה התנגדות, וכמוטיב חוזר, מבחינתי זה היה אישור למהלך. בחופשה לפני פסח, באחד הימים פשוט לקחתי על מה שהייתי צריך, ו"עברתי דירה" לעליית גג. כשאמא שלי חזרה מהעבודה, היא לא הבינה איפה אני, ואחר כך סיפרה שאמנם אמרתי לה שאעבור, אבל היא לא חשבה שבאמת אעשה את זה, אז לא טרחה להתנגד... 

אז ככה פתאום, בפסח של כתב ט', הפכתי לחצי עצמאי - ההורים לא עלו למעלה, הייתה כניסה חופשית של החבר'ה שלא עברה דרך הבית, ואני הרגשתי חופשי ומאושר. מצד שני, הייתי גם צריך לתפעל את המקום לבד, בעיקר לנקות אותו בעצמי - אבל במקרה שלי זה היה ברור מאליו - מאז שאני זוכר את עצמי הייתי חלק מצוות הניקיון של הבית, אז עכשיו פשוט הוספתי לעצמי משימות... 

---

מבחינת ההורים שלי, כל עוד הם לא צריכים לעלות למעלה, לא היה להם אכפת שאגור שם. הדבר היחיד שהיה לאמא שלי בעייתי זה אי הידיעה אם ומתי אני חוזר הביתה בלילה. בתור מושבניק, בטח טרום החיים הסלולריים של ימינו, באמת שלא יכולתי לדעת מראש איפה אהיה, מה אעשה, ומתי אחזור. כנראה שהיו גם הורים אחרים, כאלה שלא נתנו חופש כזה מוחלט לילדים שלהם, אבל מבחינת ההורים שלי - כל עוד מתישהו חזרתי הביתה, הכל היה בסדר. 

מתוך זה נולד נוהג - לא משנה באיזו שעה הגעתי הביתה, היה אור דולק בחדר של ההורים שלי. אני, בהגיעי, עליתי לעליית הגג תוך רקיעות כמה שיותר חזקות על מדרגות העץ, ואמא שלי בתגובה, הייתה מכבה את האור, כאומרת "שמעתי שחזרת, לילה טוב". 

אחלה סידור... 

אם נדייק, בהתחלה היה סידור אחר - אני הייתי נכנס הביתה, היה אור בחדר שלהם, אני הייתי נכנס, אומר לילה טוב, ואז יוצא ועולה ליחידה. אממה, הם כנראה התרגלו כבר לחיות כמו זוג לבד בבית, ופעם אחת, לדאבוני, נכנסתי כרגיל, רק שהם לא תכננו שמישהו ייכנס באמצע... אני מכחיש שראיתי משהו, אבל מאז כמובן שלא חזרתי להיכנס אליהם לחדר באמצע הלילה... 

---

בקיצור, הקיץ של כיתה ט' הגיע, אני גר לי כרווק בעליית הגג, ובראש הרעיון כבר היה בשל - "איזה מגניב יהיה אם יהיה לי טלפון ציבורי בחדר!" 

במקרה, ממש במקרה, יצא ואני יודע על טלפון ציבורי, יד ראשונה, שיושב שם על קיר הצרכניה, ללא קו, כאילו מחכה לי... 

---

בתור ילד של אמא, תמיד ניסיתי להקשיב לה, אז ההבנה שחשוב "לא להיתפס" הייתה מאד חדה. למרות שלשתף חברים ברעיון היה עלול לחסל אותו מראש, ידעתי שאולי אומץ יש לי, אבל כדאי להוסיף כוח שיעזור לי לתכנן את הפשע המושלם. 

לכם כבר צריך להיות ברור למי לא פניתי ולמי כן...

אתן עוד דוגמא ל"מוסר" - אבא של הפיראט, דורון ז"ל, היווה מקור בלתי נדלה לרעיונות יצירתיים, שלפעמים הילכו על הגבול בין החוקי לבין ה"שווה לנסות, מה כבר יקרה?". למשל, פעם הוא החליט לגדל בחצר של סמי הלוי ארנבות, לבשר. הכלובים היו סוללות ישנות של תרנגולות, אז לפחות בתיאוריה, על פי החוק הם לא גדלו "על אדמת ישראל", ולכן זה היה מותר. במציאות, לדעתי הטריק החזיק מעט מאד זמן. יש גם דוגמאות נוספות, קצת פחות "נחמדות", ונראה לי שהפעם אוותר עליהן. מה שחשוב להבין זה שמבחינת ה"מוסר", לא הייתה כאן בעיה. 

---

כשאתה מעלה רעיון כזה או אחר בפני מישהו, לרוב אפשר להבין מהרגע הראשון אם הוא איתך או לא. אצל הפיראט, היתה לנו תקשורת שכזו - אחד מעלה רעיון "יצירתי" לשני, ולשני פשוט נדלקות העיניים! זה ברור שאתם ביחד בעניין. 

אפשר למנות לא מעט רעיונות כאלה שחלקנו, בין אם זה ללכת באמצע החורף לדוג דגים בים בעזרת נקנקיות בתור פתיונות (מה שהסתיים במדורה עליה הכנו את הנקנקיות עצמן ואכלנו אותן...), או בהחלטה לקחת שאריות של זיקוקי די-נור סיניים פגי תוקף, ולנסות להכין מהם זיקוקים חדשים (מה שהיה ממש קרוב להסתיים במוות או פציעה רצינית של אחד מאיתנו...). בקיצור - הבנתם את הרעיון. הפיראט היה הכתובת הנכונה. 

אז ברגע שסיפרתי לפיראט את הרעיון, ונדלקו לו העיניים כנדרש, הוא ישר אמר "צריך לעשות את זה בשני שלבים, לא בפעם אחת". 

ההנחה הייתה כזו - אם יתפסו אותנו מסתובבים עם טלפון ציבורי באמצע הלילה, טלפון שמי שלא ידע חשב שהוא

היה פעיל עד אותו הלילה - אנחנו נהיה בצרות. אבל אם קודם כל נדאג שהטלפון "ייפול" מהקיר, ויישב במקום בולט כמה ימים, עם חוטים קרועים, כך שברור לכל שהוא לא עובד, ורק כעבור כמה ימים נאסוף אותו - אז במידה וניתפס נוכל להיתמם ולומר ש"ראינו שהטלפון זרוק ואף אחד לא לוקח אותו, אז לקחנו" - מה שבעצם מצופה מכל מושבניק שמכבד את עצמו... 

---

שעת הש' הגיעה, קבענו להיפגש באחת בלילה. אני הבאתי מה שנראה לי הגיוני - שני מברגים גדולים, קאטר גדול, פטיש... בעוד הפיראט ישר אמר "אני מביא לום!". עד אותו היום אפילו לא ידעתי מה זה לום... 

כמובן שכל הציוד שאני הבאתי היה חסר תועלת, ואנחנו גילינו משהו שלא ציפינו לו - הטלפון לא מחובר ישר לקיר, אלא מחובר היטב ללוח עץ כבד, ולוח העץ מחובר היטב לקיר. אבל לא כל כך היטב... לנתק את הטלפון מהעץ היה בלתי אפשרי, אבל עם מאמץ סביר, הלום שחרר את הטלפון, את לוח העץ, יחד עם הדיבלים שהיו תקועים עמוק בקיר, וכל ה"געשעפט" מצא את עצמו זרוק על הרצפה, בדיוק איפה שתכננו! 

מה שנקרא - "עד הלום" :-)