חיונית

כל עוד מישהו אוהב אותך יותר מכל דבר בעולם, אתה חיוני. 

אנחנו יושבים מסביב לשולחן של שישי. משפחה גרעינית מה שנקרא. אמא, אבא, אני, מיטל, נעמה ובעליהן. כל הילדים ישנים למעלה בשקט ולנו יש עד חצות להחליט מי מאיתנו אינו חיוני. על מי ניתן לוותר. או כמו שאני קוראת לזה בלב – את מי הכי פחות אוהבים. 

בצעירותי, היינו נעמה, אחותי התינוקת, ואני קרובות מאוד. חלקנו חדר שינה, חלקנו ארון בגדים וחלקנו אהבה לאותן סדרות מצוירות. אהבנו אחת את השניה והייתי בטוחה שנמשיך ככה לנצח. עכשיו יש לה בעל וילדים. היא מכירה אותי שלושים שנה אך בעלה והילדות קודמים לי. סדרי עולם.

לי אין בעל וילדים. בישראל של ימינו זה לא ברור מאליו. לא התכוננתי לרגע הזה. למעשה, לא האמנתי שהמשפחה שלנו תעלה בהגרלה. זה הרגיש כמו משהו שקורה רק למשפחות של אחרים ועכשיו אנחנו כבר כאן. 

כולם יושבים ושותקים אבל אין לי אשליות. זה לא יכול להגמר אחרת.

אבא מכחכח בגרון. "אני אלך" הוא אומר.

"אתה לא תלך" נעמה קובעת עובדה "אמא לא תסתדר בלעדיך".

"זה נכון" עונה מיטל, אחותי הגדולה "וגם הילדים עדיין צריכים סבא".

"אז אני אלך" אומרת אמא.

"נו, ומה עשינו בזה?" מיטל מגלגלת עיניים. "הם צריכים גם סבתא ואתם צריכים אחד את השניה וגם אנחנו צריכים אתכם. חוץ מזה," היא מניחה את היד על ידה של אמא בחיבה "איך נסתדר בלי הבייביסיטר וארוחות השישי שלך?" 

אני תוהה אם אני צריכה להפוך את ההחלטה לקלה יותר עבורם. להציע את האפשרות ההגיונית היחידה. זאת שאף אחד עוד לא מעז לאמר. אחרי כן הם יוכלו לנחם את עצמם – "ענת ממש התעקשה ללכת, לא הסכמנו אבל היא לא השאירה לנו ברירה". לא, אני לא אקל עליהם עד כדי כך, המעט שהם יכולים לעשות זה להרגיש אשמים.

כולם שוב שותקים.

"זה פשוט אכזרי" נעמה מתפרצת. "איך אנחנו אמורים לעשות בחירה כזאת?" 

"אין ברירה" עונה רגב, בעלה. "ההגרלה זאת הדרך הכי הומנית לשלוט על פיצוץ האוכלוסין. מה היית רוצה –  להרדים את כל בני השישים ומעלה כמו בניו זילנד?".

"קל לך להגיד, כשזאת לא המשפחה שלך". היא מגיבה.

"לא המשפחה שלי? אני יושב פה אתכם בשולחן לא? וכידוע לי אף אחד עוד לא נפסל" הוא יורה בחזרה.

"תפסיקו עם זה" מיטל דופקת על השולחן. "יש פה מספיק מתח הערב".

בחייך, בא לי להגיד לרגב. הרי ברור לך כשמש שאתה לא תהיה זה שתלך אז למה כל ההצגה. לפעמים אני כועסת עליהן, האחיות המופלאות שלי, שאוהבות את בעליהן יותר מאשר אותי. גם אני הייתי רוצה מישהו שיאהב אותי יותר מהכל. כנראה שכבר לא אדע איך זה.

"זה נראה כל כך קל יותר בטלויזיה" נאנח שאול ומחבק את מיטל.

"כן, הם יושבים שם עצובים ורגועים, אומרים הספד יפה, מתחבקים. מספרים כמה טוב הם מרגישים שהם תורמים לחברה." נעמה דומעת ורגב מחבק אותה גם.

כולם יושבים בזוגות מחובקים מסביב לשולחן. אמא שולחת אלי יד ואני לוחצת אותה ומרחיקה בחזרה. אני לא צריכה מחוות רחמים.

"מחר אלה נהיה אנחנו" נעמה ממשיכה. 

מחר אלה תהיו אתם, אני לא מעיזה לאמר.

"ובכל זאת אני הכי מבוגר" אומר אבא "חייתי מספיק".

"סבבה!" עונה לו מיטל "בוא נדמיין רגע את היום שאחרי. אמא תעבור לגור איתנו בדירה של 3 חדרים? או שהיא תסתדר לבד? בעצם, פשוט ניתן גם לה למות – שניים במחיר אחד".

"חס וחלילה, אל תדברי ככה" נעמה מסתכלת עליה ודופקת על שולחן העץ "טפו טפו טפו".

"בנות שלי..." אבא מנסה להמשיך ומיטל משתיקה אותו "תפסיק לנסות, זה לא יקרה". 

"נו, אז מה נגיד, אני אלך" שאול קם פתאום "מיטל חזקה, היא תסתדר".

"הנה עוד אחד חכמולוג" המבט של מיטל לא משאיר מקום לספק "אני אמורה להסתדר עם משכורת אחת וארבעה ילדים אני מבינה? אז אולי אני אלך ואתה תשאר להחליף להם חיתולים?"

כולם מביטים אל מרכז השולחן. 

האפשרויות הולכות ומתמעטות. אני עדיין שותקת.

"אנחנו יכולים לעשות הצבעה אנונימית" מציע רגב ואני מרגישה שהוא מסתכל עלי.

"אנחנו יכולים לעשות הגרלה" מציעה נעמה. 

"הגרלה להגרלה" רגב מגלגל את הרעיון.

כמובן שתעדיף הצבעה אנונימית, בהגרלה גם לך יש סיכוי להופיע ברשימה.

"מה אמרתי לכם בבחירות? להצביע לאדומים. תראו את סין – מתנהלים מצוין עם הגבלת הילודה. ולא צריך להרדים אף אחד" מזכיר אבא.

"מגבילים ילודה ומאחורי הקלעים מדללים עוד קצת בלי אפשרות בחירה, לא ראית את הסרטונים שמגיעים משם?" עונה שאול.

"עוד פעם אתם עם הדיון הזה. סין, קונספירציות, בחירות. אפשר בלי פוליטיקה בערב כזה?" מבקשת אמא.

"בכל מקרה כבר מאוחר מדי להגביל ילודה בשבילנו" מתבדח שאול ומביט בי "אולי לענת עוד יש סיכוי".

"הגרלה ונגמור עם זה?" חותכת מיטל, גם היא מסתכלת לכיווני.

"שיהיה לנו זמן להפרד כמו שצריך" מוסיפה נעמה.

"הגרלה ונגמור עם זה" אני אומרת וקמה להביא פתקים וכובע.

"תחזיקו כולם ידיים מסביב לשולחן" מבקשת אמא רגע לפני שפותחים את הפתק. זה מרגיש קצת כמו סצנה מסרט נוצרי אבל אני מניחה שהערב הכל הגיוני. "אני אוהבת את כולכם כל כך. כולכם אהובים ונחוצים וחיוניים. כשרוניים וחכמים ויפים". הדמעות יורדות אצל כולם ורק אני שקועה בקפאון. 

"רק שהילדים לא יתעוררו. יהיה קשה להסביר את המצב" אומר רגב בשקט. לראשונה הערב גם הוא נראה מתוח.

אני פותחת לאט את הפתק שהוצאתי מהכובע ומניחה אותו על מרכז השולחן.

"ענתי" רשום עליו בבירור.

שתיקה בחדר. אמא מחניקה אנקה. המבטים של כולם המומים אבל אני מזהה בכל אחד מהם קורטוב של הקלה. מה שהיה צריך לקרות קרה. 

אני מחבקת כל אחד מהם מסביב לשולחן בסרט נע. 

הם אומרים לי שהם אוהבים אותי. הם אומרים שזה לא הוגן. 

"גם אני אוהבת את כולכם. העיקר שאתם ביחד" אני עונה. "הגרלה - אין יותר הוגן מזה" אני מסבירה להם. 

חבל שאני לא אהיה איתם מחר כשהם ימצאו את הכובע בפינה ויגלו שבכל הפתקים כתוב ענת.