לו הייתי יכול הייתי יולד במקומה

מאז ומתמיד ידעתי שנתחתן. בגן כרמלה נפגשנו בפעם הראשונה ולא נפרדנו מאז. כשבכיתה ד' הכיתה התחלקה לבנים ובנות והפשע הנורא של לדבר עם בת הצריך חיסון של ממש- אנחנו היינו יושבים ביחד בהפסקות. בתיכון המנהג של להחליף סנדביצ'ים מהבית התחלף בללכת לקיוסק לקנות בורקס ופחית ולשבת ביחד. 

אבל יותר מכל, אני חושב שהסימן הבולט ביותר שקיבלתי לזה שאנחנו צריכים להיות ביחד, היה ששירתנו ביחד בצבא. היינו בנח"ל. אני הייתי בפלס"ר והיא הייתה משקית ת"ש במפקדה. אז כל כמה לילות הייתי בורח למפקדה לפגוש אותה, והייתי עוזר לה לתייק מסמכים לתוך הלילה.

אחרי השחרור היא עבדה בפיצה בשכונה וכשאני השתחררתי טסנו ביחד למזרח. תמיד אמרתי שבחיים לא אטוס להודו. כל הלכלוך עם העוני הזה, ממש לא מתאים לי. אבל היא רצתה, אז טסנו. כשהגענו לשם, לא עברה שעה וכבר הודיתי בטעותי. הודו הייתה יפה, ובעיקר, היא הייתה יפה. מרגישה במקום הנכון סוף סוף. כל השלווה הזו התאימה לה. תכננו לטייל חצי שנה אבל אחרי 3 חודשים חזרנו. טלפון מאבא שלה הטיס אותנו בחזרה. אמא חולה. אין עוד הרבה זמן, תחזרו מהר.

אז חזרנו.

הייתי איתה בכל החלקים המייגעים, הסעתי לבית החולים, חיבקתי כשבכתה, הייתי לה משענת בהלוויה כשפחדה להתעלף. בשבעה באתי לקחת אותה כל ערב כי לא רצתה לישון עם האחיות שלה על הרצפה בבית. בבוקר החזרתי אותה לפני שמישהו שם לב. חיכיתי לה שתחזור לאט לאט לחיים. שתחזור לחייך ולצחוק. נתתי לה את הזמן שלה.

כשחזרנו אני מיד נכנסתי לעסק של אבא שלי. לא שלעבוד בעסק של חומרי בניין זה פסגת שאיפותיי, אבל אני באמת טוב בזה, ואבא שלי צריך עזרה. אז באתי.

היא נרשמה ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטה. בכל בוקר הסעתי אותה ללימודים, וכשחזרה הגיעה מיד לחנות לעזור לי בסגירה. לא הצעתי לה נישואים. למרות שבתוכי אני חושב שהיא כן רצתה הצעה מיוחד. החלטנו שמתחתנים והודענו להורים. ההורים שלי אמרו סוף סוף, ואבא שלה בכה. אני יודע שאמא הייתה רוצה לראות אותך מתחת לחופה, אמר. בכינו כולנו.

כשחזרנו הביתה אחרי החתונה אני זוכר שחשבתי שבעצם שום דבר לא השתנה, רק נוספה לנו חוויה כיפית ועוצמתית שחווינו ביחד. היא רצתה הרבה לפני להיות אמא. באחת הפעמים ששכבנו אמרה שהפסיקה עם הגלולות. הבנתי. לא היינו צריכים כבר לדבר הרבה בשלב הזה של הקשר שלנו. גמרתי בפנים וזהו. הספיקה הפעם הזו כדי שהמחזור שלה יאחר, שיתחילו לה בחילות ושנלך ביחד לרופא שלה. 

אז אתם מוכנים להיות הורים? שאל. הלכנו ביחד לכל הבדיקות. כשכבר היה מותר לספר, סיפרנו להורים. ההורים שלי אמרו סוף סוף, ואבא שלה בכה. הלוואי שאמא הייתה יכולה לראות את הבטן שלך גדלה, אמר. בכינו כולנו.

כשהבטן כבר ממש יצאה חשבתי , שבחיים שלי לא אהבתי אותה כמו שאני אוהב אותה ככה- נושאת את הבן שלי בתוכה. ברור שרבנו המון אבל גם אהבנו המון.

בחודש שמיני התעוררה באמצע הלילה ואמרה שמרגישה שמשהו לא בסדר.

אין דופק אמרה הרופאה במיון.

לידה שקטה.

הלוואי שהייתי יכול ללדת במקומה.