מיכל נאמן זה עוגב הפוך

חוץ מלקבור את עצמי בארון, להתנהל בצורה פוליטית ולפתח פרנויות סכיזופרניה מהגראס, לא ממש למדתי מה לעשות עם האמנות שלי, במדרשה לאמנות של מכללת בית ברל. אותה מכללה, אותו מקדש, שביליתי בו ארבע שנים תמימות ושלימדו בו מיטב הציירים והאמנים שראיתי כילד ונער סקרן באולמות הצבעוניים והשוממים של מוזיאון תל אביב. אותו מקום שחשבתי, הנה, כאן, בחור הכפר סבאי הזה, שמסתתר בין פרדסי המושבים הרחק מחוץ לעיר ובמעמקי אזור השרון, חלומותי עומדים להתגשם ואני עומד לצייר עם אלילים גדולים של אמנות מקומית, שדיברה אלי כל כך, גיבורי דלות החומר התל אביבית, רפי לביא, יאיר גרבוז, תמר גטר, יהודית לוין, פיליפ רנצר וציבי גבע, שעוררו בי השראה כה רבה בראשית דרכי האמנותית, כנער צעיר, אי שם בתחילת שנות התשעים.

כשהתחיל המילניום החדש ונכנסתי בשערי המוסד ההיסטורי, זה לא התגלגל כך. בשנים בהן למדתי בקלמניה, בחלון ההזדמנויות המופלא שיצרתי לעצמי, השתוקקתי, כסטודנט, ליצור בהארמוניה מופלאה עם אבירי ילדותי הנהדרים; לברוא בחומר ובצבע עולמות קסומים משותפים ולהרקיע שחקים ביצירתי האמנותית. שאיפה זו ממש לא הפכה למוחשית, ולמעשה, לבסוף אף התנפצה כרפסודה רעועה על קרקע של מציאות קשה. ככל שהשנים במוסד עברו, החוויה האמנותית עליה חלמתי הרגישה יותר כטרגדיה ישראלית איזוטרית, כמו רצח מלה מלבסקי בחולות תל ברוך או ההפסד הצורב של מפלגת תמי בבחירות 84', מאשר אוטופיה אמנותית קוסמית. חלום נעורי הנצחי, של חיבור יצירתי עם מורי ורבי מהמוזיאון העירוני, התממש רק בחלקו, ובצורה נוראית, והתגשם כתאונה עלובה בשולי הדרך, ולא, כפי שחשבתי, כחגיגת נצחונות עליזה בגלריה דחוסה באנשים שמחים. עולמות הקומיקס ומשחקי המחשב, סרטי ההוליווד והאנימציה, שריצדו במוחי בתחילת הלימודים, שחשבתי, הנה, אני עומד לזקקם לכדי ציור מונה ליסה מקומי, עלוב ומהוה, לגבשם לכדי פסל אמיץ מחומר זול, שיהדהד לנצח במחשבה הישראלית, התפוצצו לכל עבר והפכו לנשורת אפרורית של מלאנכוליה קיומית.

אולי האשמה בי. אולי המצב היה בלתי אפשרי ולא היה ניתן להתגלגל אחרת. כבר שמעתי מחברים שפרנויות הגראס שלי באותה עת היו מגוחכות ועברו כל גבול. יתכן. אבל אני זוכר את רועי רוזן מדבר על סינדי שרמן בסמינר על אמנות עכשווית ואותי מחליק משלוות הקאמפ של ארון האמנות העולמי אל החיים הפוסטמודרנים של ישראל המדממת, בתקופת הפיצוצים של אינתיפדת אל אקצה. אני זוכר את מיכל נאמן מרצה על אמנות מושגית בשנות השבעים ואותי שומע מנגינת עוגב קקופונית שצורחת בסטריאו אלים את 'ערים חדשות' של פיליפ גלאס, מהסוף להתחלה. היה רע. הרגשתי שדרכי כאמן ישראלי הגיעה אל קיצה, כי בעולם של חרדה קיומית ומוות ברחובות, אין יותר מה לומר למי.

אבל מה זה שלא היה שם, נהניתי מכל רגע: הקמפוס היה ירוק; המדשאות הבריקו ודקלים גדולים זרחו בכל פינה. מסביב לחומות הממלכה נפרשו שדות מלבלבים שנמתחו עד קצה האופק, שם יכולתי לדמיין את הים של חופי השרון זורח בשמש של אחר צוהריים נצחי... מתוך הפריחה הירוקה בצבצו גגות רעפים אדומים, ניצני פרחים מתוקים, סגורים כמו נשיקה, פרפרים וברושים גאים הזדקרו בשורה כדי לתחום חלקת פרדס פטריוטית... בתוך הקמפוס חדרי הציור היו גדולים ולבנים עם חלונות שהשקיפו אל המרחבים הפתוחים. מעבדת הצילום הייתה אפלה כמו בפנוכו של ספינת חלל נטושה... בחצר המרווחת של סדנת הפיסול אני מרתך בשמש עם מסיכה כבדה וגיצים בכל עבר, מגדלי ג'אנק משאריות ברזל, שאספתי ממכולה של מפעל גדול באזור צומת תל מונד.

האמת היא, שהייתי מאושר. מאד. אולם איכשהו, משהו במיתוס הגדול של נפתולי הציור הישראלי, נשבר לרסיסים. זאת כנראה מכוון שגיליתי שכל אותם גיבורי תרבות מקומיים, ציירי חלומות דלים, עובדי עץ ואבן לצלילי נעמי שמר והפרברים, בסוף היום, הם אנשים קטנים מאד ונרגנים. אפורים יותר מהעיר באפור. אני מניח שזה מה שגיליתי לבסוף גם על עצמי, באותן שנים של ניסוי ותהייה, וכאב לי להבין אמת מרירה שכזו, נטולת כל זוהר עולמי.