אלה ואלינה - חלק I

מכנסיים - 2, חולצות שרוול ארוך + טי שירט, פיג'מה, סוודר, צעיף (קל ויותר חם), גרביים, מגפונים, כפכפים, כלי רחצה, מטען + לקינדל, מחשב, מעביר אוניברסלי, תוספי מזון.

היא נשענת לאחור וסובבת את החדר במבט, מנסה להקיף בעין את כל שאולי תצטרך שם. היא תלבש את הג'ינס ותיקח עליה את הז'קט המשובץ, ותנעל את הסניקרס. הכל יעלה איתה על המטוס, ככה היא לא תתעכב. את הטרולי היא תיקח למשמרת, ומשם, ישר לנתב"ג ומרומא היא תיקח מונית לרכבת מהשדה. תוך עוד שעתיים היא תהייה שם. וזהו. מעבר לכך היא לא יכולה לחשוב עכשיו. 

היא קמה בתנופה, מורידה את הטרולי הכחולה ממקומה מעל הארון וממלאה אותה בזריזות. את תיק כלי הרחצה היא משאירה בחדר האמבטיה. בבקר היא תשלים את האריזה. כיון שהיא שם, היא מחליטה להתקלח כבר, וחופפת את שיערה. אחר כך היא לא טורחת להתלבש. בחלוק הרחצה ובמגבת על שיערה היא שופתת קומקום לתה, ובהחלטה של רגע שמה פופ-קורן במיקרו. את השעתיים הבאות היא מבלה מול הטלוויזיה, עם הקערה על ברכיה ומלחייה בהישג יד. את התה היא לוגמת בשפתיים מכווצות ממליחות כשהוא כבר כמעט קר. היא קמה כשהכתוביות רצות בסוף הפרק האחרון של "Paranoid". היא מגהקת. מניחה את הכלים בכיור, ונזכרת רק מאוחר יותר שלא יהיה לה מתי לנקות את הכל. אבל אז עיניה כבר נעצמות והיא נותנת לעצמה לשקוע.

היא חולמת שאָלה ישנה סמוך אליה, אבל לא באותה מיטה. לא ברור אם זה באותו חדר או באותו בית וזה לא הבית שלה או של ההורים. בחלום, אָלה בסדר לגמרי, אבל לינה מתוחה מאד בכל זאת ומחליטה לקום לראות מה קורה. בסלון היא רואה את אילן קדוש יושב על הספה וצוחק ואז מליט את פניו בכפות ידיו. הוא נראה שביר ומתריס בו בזמן וזה לא מסתדר לה עם משהו שהיא אמורה לדעת, אבל חומק ממנה. היא מתעצבנת ומתעוררת. 

השעה מוקדמת ואחרי שהיא מצחצחת שיניים היא מנקה בזריזות במטבח, מתלבשת ואורזת את תיק הרחצה והאיפור. עם הז'קט על קימור ידה, היא אוחזת בטרולי ומנסה לרדת את המדרגות מהקומה השלישית עם כמה שפחות חבטות כדי לא להעיר את השכנים. בחוץ יש עדיין עקבות של ערפל בקר קל, היא מזמינה מונית. 

במלון היא דוחפת את הטרולי לתא ריק באחורי דלפק הקבלה ואז היא עולה למשרד ההזמנות, יש לה עוד כמה דקות לפני תחילת המשמרת והיא יוצאת למרפסת הגג עם סיגריה. היא בודקת הודעות אבל אין שום דבר חדש מאָלה. היא רואה שהיא כן קראה את ההודעה שלה עם כל הפרטים של הטיסה והרכבת. היא מחליטה לא לדאוג. 

המשמרת עוברת מהר, הזמנות נכנסות כמעט בלי הפוגה, כך גם ההפסקה הקצרה בצהריים במהלכה היא חוטפת משהו מהיר בחדר האוכל. בארבעהיא אוספת את הטרולי שלה ומבקשת בקבלה שיזמינו לה מונית לשדה.

השדה צפוף, אבל היא מתמרנת את דרכה בזריזות דרך כל נקודות הבידוק, רישום ועוד בידוק עד שהיא בשער, והכריזה מודיעה על עלייה למטוס. רק כשהיא כבר ישובה במושב הדחוק, בין אישה מבוגרת בחליפה לנער חובש אוזניות, היא רואה את התשובה של אלה. 'הי סיס, מחכה לך בתחנת רכבת בבּוּאוֹנוֹקוֹנְוֵונְטוֹ, תביאי וודקה, האיטלקים האלו לא יודעים מה טוב' . אה, אה, היא אומרת לעצמה בדיוק כשהשלטים נדלקים והדיילים מפגיעים בכולם להעביר מכשירים אלקטרוניים למצב טיסה. היא מגניבה אימוג'י עם חיוך דבילי ומצייתת. 

יש לה זמן לחשוב, שלוש וחצי שעות. אבל כל שעולה בדעתה בתחילה זה שיש הרבה הזמנות לים המלח והרבה פחות לאילת. זה צריך לעניין את ההנהלה, אבל מאז שצמצמה את המשרה שלה וחזרה להיות פקידת הזמנות מהשורה, היא לא משתתפת בישיבות הנהלה. ובכלל, מה אכפת לה? היא אמורה להגיש את ההצעה לתיזה עד סוף השנה. ויש לה המון עבודה לעשות. ועכשיו אלה, עם ההפרקה הזו. יום אחד היא כאן, היא עובדת, הכל נראה בסדר כבר ואז פתאום בום! היא מתחרפנת בטוסקנה. ביי. 

היא פותחת את המחשב ומנסה לקרוא טקסט ארוך של סֵרְל. האורות מתעמעמים, העפעפיים שלה צונחים, עוד רגע והגברת ליד ממרפקת אותה והיא רואה שהמחשב גולש מברכיה וכמעט נפל לרצפה. מוותרת על סרל, היא פותחת את תיקיית התמונות ומחפשת את האלבום שארגנה ליום הולדת עשרים ואחד של אלה. זה שהיא מעבירה ממחשב למחשב. היום הולדת הראשון בלי ההורים. התמונה הראשונה קופצת מולה, אלה והיא, מחובקות. אלה עם זר פרחים על הראש, נוטה בזווית מעוקמת, הן תופסות כמעט את כל הפריים. מאחור, שולחן המטבח הישן, עמוס עוגות ובקבוקי וודקה ויין, ואבא ואמא מטושטשים קצת, מרימים כוסית מעל הראש שלהן. הן בטח לא יותר משמונה ועשר בצילום הזה. היא זוכרת שסרקה מלא תמונות ילדות כאלו ואת הטובות הכניסה לאלבום הזה. אלה, יפיפייה, עם חישוק ובגד גוף וורוד, אלה והיא מצטופפות עם אמא על גלגל ענק, אלה שרועה על הדשא בגינה הציבורית שמתחת לבית, מסובבת את הראש למצלמה ומוציאה לשון. אלה במדים. רזה נורא, הכל נראה גדול ממידותיה, והכומתה שלה שמוטה עד המרפק בתוך הכותפת. זה היה בתחילת הטירונות, היא זוכרת. בתמונה האחרונה אלה כבר במדי אחות, זוהרת, מאושרת. 

זה היה רק לפני שבע שנים היא חושבת פתאום, מתנערת וסוגרת את המחשב. היא דוחפת אותו לתא הקטן בגב המושב שלפניה ומתכרבלת כמיטב יכולתה. האפילה נעימה לה והיא צפה במחשבות על כל מה שתגיד כשיפגשו. ואיך תשכנע אותה לחזור. לתת לעצמה עוד צ'אנס בעבודה. להתגבר, כמו שאמא הייתה אומרת בשכנוע סובייטי שלא נטש אותה עד הסוף. היא נרדמת. כשהיא מתעוררת המטוס כבר מנמיך, אורות הקבינה דלוקים ואחרי כמה טלטלות הגלגלים נוגעים בקרקע. היא לא מבינה איך נרדמה ולא זוכרת כלום מהטיסה. אנשים מסביב מתחילים לקום ולהוציא דברים מתאי האחסון, מהומה, דחיפות, והיא אוספת את הדברים שלה, נדחקת עם כולם אל היציאה. בדבוקה אחת הם עוברים דרך מסדרונות מוארים בניאון שטוח ונשפכים אל רחבה לא גדולה, מתקדמים אל ביקורת הדרכונים. בואנה סרה, גרציה, והיא בצד השני. סניורה, סניורה, טקסי? היא מהנהנת לנהג הראשון שמנפנף בזרועותיו מולה ומשתחלת דרך דלת המונית. 'טרמיני' היא אומרתוהנהגמזנק קדימה. 

 ***

לינה בדרך לכאן. היא רוצה להציל אותי. 

היא רוצה להיות אמא ואבא ומושיע, ושהכל ימשיך. ימשיך וימשיך ו... ושאני אמשיך. אני קצת יותר מדי בשבילה עכשיו, תמיד; מה שהיא לא מבינה, הם כולם לא יכולים להבין, זה שזה לא בגלל מה שקרה בבית-חולים. אני צריכה בעצם להודות לאליה קדוש המסכנה הזאת שנפקחו לי העיניים. הם קוראים לזה חרדה פוסט טראומטית. בֶה. לינה, עם כל ה-Sociolinguistics שלה, לא מבינה יותר טוב מהם. 

Manchester England England

Across the Atlantic Sea

And I'm a genius genius

I believe in God

And I believe that God

Believes in Claude

That's me that's me

אני החלטתי להיות אחות, נכון? לא בגלל שזה סבבה כזה, אתה מבין ג'ובאני? תגיד כן, אה? זה המקצוע המשפחתי שלנו שעובר מדור לדור. חוץ מלינה כולנו אחיות. תמזוג לי עוד כוס יין ג'ובאני, אני אספר לך. נשבעת. ותתלבש, אחותי תיכף מגיעה לּבוּאוֹנוֹקוֹנְוֵונְטוֹ ואנחנו אוספים אותה, כן?

תודה אהובי לעת עתה. אתה באמת סבבה. בא, אנחנו יוצאים ואתה תקסים את לינה והלילה אנחנו עושים מסיבה. 

מסיבת אי-המשך. חגיגה. אולי גם לינה תסכים לשתות אתנו ואולי היא תראה למה אני חייבת להיות פה עכשיו. בשום מקום. אתה רוצה לדעת מה הבנתי מכל הסיפור הזה? הבנתי שכולנו טלאים טלאים, תפרים וחורים. אנחנו רק מעמידים פנים שהכל ממשיך, שיש סדר. האמת היא שאין. הסדר שלנו תלוי בזה שאנחנו לא מסתכלים על החורים. ומי שמסתכל, ג'ובאני, פשוט נופל. אליה קדוש, היא נפלה. היא יצאה קצת מהמסלול, זה הכל. ואתה יודע מה? אם היא לא הייתה דוגמנית עאלק, אף אחד לא היה שם קצוץ. אף אחד לא היה מנסה לראיין אותי. אף אחד לא היה מנסה לרפא אותי. להמשיך בכח, זאת האלימות.

הי ג'ובאני, אל תשכח את המפתחות של המכּינה. 

Manchester England England

Across the Atlantic Sea

הוא הבין את זה, ברגר. בגלל זה הוא עלה על המטוס, הבנת? כי הכל חורים וכשהוא לבש את המדים האלו, הוא פשוט הפסיק להיות ברגר הקודם. הוא היה מישהו אחר. וזה מה שיפה.

לינה, היא לא מבינה את זה. הי, לאן אתה הולך ג'ובאני?

***

הרכבת תופסת תאוצה די מהר, החוץ הופך למריחה של אורות צבעוניים ואחר כך לחשיכה שפה ושם נופלת עליה שלולית של אור צהוב. הקרון כמעט ריק, והיא תופסת את שני המושבים הקדמיים, קרוב לדלת המלחששת כשמישהו חולף דרכה. הראש של לינה כואב, את החלונות אי אפשר לפתוח. היא לוגמת מבקבוק המים שהספיקה לקנות בתחנה ולועסת עוגיות שקדים יבשות. כל התיזוז של היממה האחרונה מותיר אותה רפה. אלה נדמית לפתע רחוקה יותר מאי פעם והנסיעה כולה, שגיאה ענקית. והכסף שזה עולה לה. היא מעלה שוב את הכתבה האחרונה מ- YNET , זו שלדעתה הציתה את הכל מחדש. "5חודשי עבודות שירות לדוגמנית שתקפה בבתי חולים" זועקת הכותרת. "אלימות כלפי צוות רפואי ומאבטחים הפכה לנפוצה וחובה על בית המשפט להגן על הצוות הרפואי והסגל..." איפה ההגנה שלכם, איפה אתם עכשיו ואיפה אחותי? 

דלת הקרון נפתחת חרש, בצד השני של המעבר מתיישבת אישה, ומיד פותחת קופסת פלסטיק, ממנה היא שולה מה שנראה כמו מן מאפה גלילי רך שתוכו הקרמי מציץ מן הקצוות. לינה מסתכלת בפליאה כשהאישה נוגסת גליל אחר גליל בלי להכתים את שפתיה ובלי להפיל פרור. לאחר מספר רגעים, האישה נפנית אליה ומושיטה את הקופסא. לינה מחייכת במבוכה, היא מחווה על שקית העוגיות שעדיין אחוזה בידה והאישה מנידה בראשה, כאילו מבטלת את המשוואה ודוחקת שוב את הקופסא לכיוונה. היא שומטת את השקית ומושיטה יד לעבר השני, אוחזת במאפה ומכניסה אותו אל פיה. מתיקות ונימוחות מתפשטים בה, לשבריר של רגע היא מרגישה שהמתח עוזב אותה, שאילו תעצום עיניים, תוכל לדמות שהיא עדיין ברמת-גן, בדירה הקטנה עם המטבח הצפוף ואמא עומדת מאחורי הכיסא שלה ומעסה את כתפיה אחרי יום ארוך בבית-ספר. היא נאנחת עם הביס האחרון בדיוק כשהכרוז אומר משהו במהירות, והאישה אוספת את תיקה וממהרת אל היציאה. היא צועקת אחריה תודה, ורק לאחר יציאתה מבחינה כי הותירה את הקופסא על המושב. לינה מנסה לאתר אותה דרך החלון המוגף על הרציף אבל לא רואה אותה בשום מקום. העצירה קצרצרה והרכבת שוב בתנועה. הקרון ריק לגמרי. לאחר זמן היא נזכרת לבדוק כמה תחנות עוד לפניה ומגלה שהיא יורדת בתחנה הבאה. 

נלחצת, היא דוחפת את כל מה שהוציאה לדרך חזרה לתיק, וקמה ממקומה. הדלת נפתחת אליה, והיא כמעט בצידה השני, עם הטרולי בידה, כאשר היא סובבת על עקבותיה ובזינוק חוזרת לקרון וגורפת את קופסת הפלסטיק המלאה למחצה במאפים. 

היא היחידה ליד דלת היציאה. הרכבת מאטה ובניין מרובע קטן מגיח מהחשיכה. בּוּאוֹנוֹקוֹנְוֵונְטוֹ. 

אין איש על הרציף.