ילדת קשת

עיניה הכחולות מביטות בי בסקרנות והיא יונקת בשלווה. היא לא יודעת שקיומה היה מוטל בספק, היא נולדה לחיים מתוך המוות. היא לא יודעת שהגיעה כדי למלא תפקיד. מוטי מסתכל עלינו מהמטבח. גם הוא לא מאמין. אנחנו שותקים, שמחה ועצב הפכו להיות חיינו. כמו מאזניים, אנחנו מנסים שהאיזון לא יופר. אני אוחזת בידי תינוקת, עוד אין לה שם. היא שולחת יד קטנה ללחיי, מביטה בי כמו רוצה לומר לי משהו. נשימותיה הקצובות גורמות ללב הסדוק והלום הקרב שלי להתרכך. אני שרה לה והיא מאזינה, עיניה פתוחות לרווחה, היא לא יודעת שהיא הגיעה למלא תפקיד, שהיא הנחמה. שהיא הקשת שבאה אחרי הסערה.