רשות המס או קצת מזל

1

לקראת הסוף השנה הראשונה לעיסוקי כמוכר ספרים (לפני יותר משלושים שנים) התקשר אלי מנהל החשבונות והזכיר לי שיש לעשות ספירת מלאי לקראת סוף השנה.
ספירת מלאי? מה זה?
הסביר לי.
אמרתי, "אי אפשר".
אמר לי, "אתה חייב".
אמרתי, "לא יכול".
אמר לי, "מס הכנסה יהרוג אותך".
אמרתי, "תמות נפשי עם ספרים".
וכך הסתיימה השיחה.
ואכן, עובדי המיסים החרוצים זימנו אותי להגיע אליהם ולתת הסברים.
עד שהגעתי לאגף הנכון ולחדר הנכון כבר הייתי די ירוק מפחד.
בדמיוני כבר נפרדתי מיקירי, כבר הייתי בכלא טחוב על מיטת קש, אוכל לחם יבש, קשור בשרשרת ברזל לרגל עם כדור ברזל, לבוש בכתונת פסים עם מספר גדול על הגב...
נשמתי עמוק ונקשתי על הדלת.
"יבוא!"
באתי.
חדר אפרורי, קירות חסרות צבע. תמונה של משה דיין עם הרטייה על אחד הקירות. שולחן פקידים, 2 כיסאות, מחשב וכיסא מרופד לירום הודו הפקיד.
זקן כהה עור, לבוש בחולצה לבנה מגוהצת פלוס עניבה, משקפיים עבים בוחש בעזרת כפית בכוס תה מהבילה הרים אלי את העיניים מבעד לזגוגיות ואמר במבטא ערקי כבד, "שב".
צעדתי שלוש צעדים רועדים והתיישבתי.
תיקיית קרטון אפורה נפתחה.
"אני רואה שלא עשית ספירת מלאי".
הקול היה אדיב והעיניים שננעצו בי היו בעיקר מסוקרנות.
נרגעתי.
אמרתי, "אני לא יכול".
אמר, "מה זאת אומרת?"
אמרתי, "אני יכול להגיד לך כמה עלו לי הספרים הבאתי קבלות. אני יכול להגיד לך בכמה מכרתי ספרים, יש לי קבלות. אבל אני לא יכול להגיד לך כמה ספרים יש לי וכמה כל ספר עלה".
"למה?"
"למה שאני יכול לקנות לפעמים 100 ספרים בחמישים שקלים ולפעמים לקנות ספר אחד ב 100 שקלים, ולפעמים אני גם זורק ספרים".
"?"
"היום יכול להיות שיש לי 3,000 ספרים, מחר יכול להיות שיהיו לי 4,000 ספרים ומחרתיים רק 2,500 ספרים".
"איך זה יכול להיות?"
"לפעמים אני צריך מקום, ולפעמים אני מבין שישנם ספרים שלא יימכרו, ולפעמים אני קונה ביום אחד 1000 ספרים ולפעמים 10, ככה זה, יד-שנייה".
"אז אתה רוצה להגיד לי שאתה זורק סחורה שעלתה לך כסף?"
משכתי בכתפי, "כן".
"ספרים, שעלו לך כסף, אתה זורק?" חזר על השאלה וזיהיתי את החשדנות.
נאלצתי להסביר את העניין עוד 4 פעמים.
"טוב, אנחנו נבדוק את העניין". אמר ושחרר אותי לדרכי.

2

כשבועיים לאחר המאורע אני מקבל בערב טלפון מהעובד הזמני שלי.
"קובי מישהו הביא המון ספרים. מה לעשות?"
"תגיד לו שישאיר אותם עם מספר טלפון, מחר אבדוק אותם".
למחרת בבוקר אני מגיע לחנות ו - 12 ארגזי ספרים מחכים לי.
אני פותח את הארגזים. אכזבה מרה.
ספרים בגרמנית.
פוי, אין לי מה לעשות איתם.
אני מתקשר לאיש.
"שלום אני מהחנות ספרים".
"אה, כן".
"אני מצטער אבל אין לי מה לעשות איתם. מתי אתה יכול לקחת אותם?"
"לא צריך, קח אותם במתנה".
ובכן, מחוץ לחנות ליד הכביש ישנה ערוגה עם עץ.
ספרים זה עץ, ולכן אני מוציא את הארגזים ושם אותם ליד העץ, שירגישו בבית.
ומה רוצה המזל?
כעשר דקות מאוחר יותר מגיעים ירום הודם 3 פקידי מיסים ובראשם העירקי הזקן עם המשקפיים.
אני מקבל אותם בחיוך גדול. עולה לי רעיון.
"יופי שבאתם", אני פונה לראש החבורה. "אתה זוכר שאמרתי לך שאני זורק ספרים?"
"כן".
אני מצביע על העץ, "הנה תראה בעצמך, רק הבוקר זרקתי את כל אלו. אתם יכולים לבדוק".
הם יוצאים לבדוק. פותחים את הארגזים, מסתכלים עלי ועל הספרים בחשדנות ותימהון גם יחד.
אני מחייך והם וחוזרים.
"מה, זה באמת בחינם? אנחנו יכולים לקחת אותם, ככה?" מקשה הזקן.
"אם אתה רוצה אני מוכן גם לתת לך שקיות, רק תיקחו אותם".
"וכמה זה עלה לך?"
אני מעלה הבעת עצב על הפנים שלי, "לפני כמה חודשים, משהו כמו 1,500 שקלים הלכו לי".
הרגשתי שעוד רגע אני בוכה.
יכולתי לראות את המחשבות החולפות במוחו על פניו.
הם מסתודדים לרגע ואני שומע כמה משפטים מהירים בערבית. בסוף הוא פונה אלי ואומר, הבעת נכאים על פניו. "אז מה אנחנו נעשה, אתה חייב לבצע ספירת מלאי, זה החוק?.
משכתי בכתפי. "אני לא יודע. מה שתגידו אני יעשה".
שתיקה לכמה שניות.
"תראה", הוא אומר בסוף, בשקט. "אני כותב לך 3,000 וכל שנה תוסיף או תוריד 500 בערך, אבל אל תגיד לאף אחד?"
"ברור", אני אומר.