קבענו בשבע

אני בטוחה שקבענו בשבע, היא אומרת לעצמה, ספק בקול. אני בטוחה. אני לא טועה בדברים כאלה. אני לא טועה. נקודה. ההתראה בשעון החכם שלה מודיעה שנותרה רבע שעה עד הסרט. לפני כן יש שתי דקות לפיפי, שתי דקות לנקות את הידיים. יש לרדת לקומה התחתונה לקנות פופקורן קטן וקולה זירו, זה היום לקולה זירו. רגע, אולי הוא ירצה לחלוק. היא שונאת לחלוק. הקואצ'רית שלה אומרת שהיא חייבת להתגמש 'הדרך לאהבה רצופה פשרות'. איזה משפט דפוק. על הקיר בקליניקה של קואצ'רית, רגע, זו קליניקה אם היא רק קואצ'רית? הרי היא לא פסיכולוגית. פסיכולוגית זה יותר יקר ופחות מעשי. בכל מקרה, על הקיר יש לה לוחיות עץ עם מילים מודפסות. 'במלחמה, שני הצדדים מפסידים, ויש איור קטן ומחורבן של צדודית של גבר וצדודית של אשה ישובים גב אל גב. יש שלט ברכה למשפחה, ברכה לזוגיות ואת דיברות הזוגיות של המכון לזוגיות בריאה. היא שונאת את המסרים אבל ממשיכה להגיע מידי שבוע, להניח שלוש מאות שקלים על השולחן, לבהות ולשנוא את הלוחיות. עכשיו היא עומדת וממשיכה לחכות לדייט שלה. הדייט שסידרה לה הקואצ'רית. זה חלק מהשירות. היא קואצרית שדכנית. כשחושבים על זה, שלוש מאות שקל לטיפול זה כלום, גם היא משפרת אותך וגם היא לוקחת על עצמה למצוא לך חתן; מישהו איכותי. היתה מחתנת את הבת שלה אתו. עכשיו היא מלאת זעם גם על הבן זונה שמאחר וגם על הקואצ'רית שחשבה שזה בכלל יתכן לשדך לה מישהו חסר אחריות. לבד, במיני, בשישי בערב, בקולנוע. מופיע הצלצול שאומר שהסרט מתחיל. היא מביטה סביבה, זה הקולנוע הקטן היחיד שנשאר, קולנוע של פעם. הריח של היושן והעובש מגיע לה לנחיריים, אבל מרוב כעס על כל היתר דווקא על הריח הרע היא חומלת. זה מזכיר לה משהו מפעם. היא נכנסת יחד עם נחיל האנשים אל תוך האולם ומתיישבת, הכסא לידה ריק. ברגעים הראשונים האלה של הפרסומות היא כולה ערה לעצמה, לבדידות ולבושה שלה. אבל כשאורות המעבר מצטמצמים למינימום וקולות האנשים דועכים עד ללחשוש נסבל. היא שוקעת יותר ויותר לתוך הכסא, הגוף הצנום שלה נבלע בתוך הריפוד האדום. נופים ירוקים מכסים את המסך. הייתי רוצה להיות שם. הדמות הראשית פוסעת פנימה. והיא נזכרת בסבתא שלה שהיתה מספרת שבילדותה על הבמה בקולנוע היו עולים גם שחקנים או אנשי קרקס. הם היו מדובבים את הסרטים ומעבירים את הזמן בין ההפסקות. ואם הקטע שלהם היה טוב, הם היו מקבלים מטבעות ושטרות נמוכים של אחד או חמש ואם הקטעים שלהם היו פחות מוצלחים אנשים השליכו עליהם פופקורן במקרה הטוב וסוליות נעליים במקרה הרע. השחקנית הראשית בסרט עוררה בה סלידה, היה בה משהו חלש, תלותי ועקשן באותה מידה. אם היא היתה מספרת עליה לקואצ'רית שלה, הקואוצ'רית היתה מהנהנת, כמו שפסיכולוגים מהנהנים, היא בטח למדה את זה איפשהו, את ההנהון הזה, הרב משמעי. בכל מקרה ההיא היתה מהנהנת, ואז פותחת את הפה ואומרת רק - 'השלכה' עם סוג של סימן שאלה ספק סימן קריאה. אני לא תלותית היא אומרת לעצמה, אני לא חלשה. היא מחליטה שהבחורה בסרט מזכירה דווקא את הקואצ'רית והיא כבר סוגרת עם עצמה שזהו! היא סוגרת את המחלבה, שההיא תמצא לה פראיירית אחרת. אהבה היא תמצא לבד. והיא גם בסדר גמור בדיוק כמו שהיא. היא לא צריכה להשתפר בכלום. היא יופי כמו שהיא. הסרט נגמר במוות מפואר. כולם יורים בכולם, כולם טובחים בכולם. היא לא התכוננה לזה. יכול להיות שהיתה לא מרוכזת? היא מעזה להסב את המבט לכל הכיוונים. הקהל נראה מופתע ממש כמוה - 'קלטת את זה?' מישהי אוחזת בשרוול של בן הזוג שלה. היא מרגישה כיווץ קל באזור הבטן התחתונה, היתה רוצה בעצמה לצבוט עכשיו מישהו.