זיו ואני

זיו ואני יצאנו כבר כמה חודשים. סופסוף בחור נורמלי. אפילו טוב.
היכרנו כשזיו למד פסיכולוגיה.
הוא היה הגבר המושלם. יפה, מבריק באופן יוצא דופן. אני באותה תקופה עבדתי כמזכירה באוניברסיטה שלמד.
היינו זוג די רגיל, ואולי אפילו די מוצלח.

החלטנו לחגוג חצי שנה של זוגיות אוהבת, ובשישי בערב נסענו לאיזו מסעדה נחשבת בתל אביב.
במקרה זה היה גם יום ההולדת של זיו.

התלבשתי הכי יפה שאני יכולה. הסתכלתי על בבואתי במראה.
השקפה מולי אישה בעלת יציבה זקופה, דקיקה אבל חזקה, נאה.
חסרת כל פחד, על פניו.
לבשתי שמלה אדומה צמודה שהגיעה לי עד לברכיים.
החלק הקדמי היה נראה חסוד ומוצנע, אך מאחור גבי היה חשוף.
החלקים שהיו צריכים לבלוט לא השאירו כל כך הרבה מקום לדמיון.
הייתי עם גרביוני ניילון ונעלי עקב שחורות גבוהות. מאופרת באופן יחסית מאופק, אבל הריסים היו החלק הבולט ומושך בפני.

היה במראה שלי משהו מזמין. מפתה.
רק אם מסתכלים עמוק לתוך עיניי רואים שהזקנה באה אלי מוקדם יותר משרציתי.

"מאמי, סיימת להתארגן? את כבר שעה בחדר!" קרא מהסלון.
העפתי מבט אחרון ויצאתי לקראתו.


הגענו אל המסעדה. היה תלוי על התקרה שנדליר כמו באגדות. הצבעים היו בגווני שמש, והיה ריח משגע של מאכלים איכותיים.
כמה מהודרת.
כמה פלצנית.

אף פעם לא הרגשתי שייכת לכל היוקרה הזאת.

המלצר הושיב אותנו בשולחן הכי טוב.
לאחר שהזמנו, זיו התחיל לספר לי על השבוע האחרון שלו. חייכתי איפה שצריך, צחקתי בחלקים הנכונים, גם כשהבדיחות לא באמת היו מצחיקות.

הכל הלך כמו שצריך.

פתאום מעבר לבר ישב לו גבר עגול ומוצק.
לשבריר שנייה קפאתי.
שברירי זיכרון מתקופה ששמתי בצד, מאחורי סורג ובריח.

מוזר. זכרתי אותו עם יותר שיער.
אולי הגיל עשה את שלו? אולי הבושה?

"מותק, את בסדר?" שאל זיו.
עניתי לו שכן.
"לא, כי אמרתי משהו ולא הגבת".
עניתי לו שהמחשבות שלי לרגע נדדו, ועוד איזה תשובה מתחמקת.
זיו קיבל את התשובה והמשיך.

הכל המשיך להתנהל כמו שצריך, חוץ מהאיש השמן.
חשבתי שבעבר הניח לי.
החשבון הגיע,.
שילמנו, והלכנו לכיוון היציאה, והמבט של האיש ושלי לפתע הצטלב. שנינו הסתכלנו זה בזו,
ושוב אני בת שבע עשרה.
חדר זול, כמה בנות, יחסית חדשה בתחום, אבל עם לא מעט ניסיון.
האיש לא השתנה יותר מדי, חוץ מהשיער שכן היה לו אז.
בוחן כל אחת מאיתנו. בסוף הוא בחר בי,
והובלתי אותו אל החדר.

"מאמי? מאמי, הכל בסדר? שאל זיו.
שוב אני כאן.


חזרנו הביתה.
הייתי עייפה מהשעות האחרונות במסעדה, וזיו לעומת זאת היה אנרגטי מאוד.
"מאמי, רוצה שנראה סרט?".
ידעתי שהוא רוצה, אז אמרתי שכן.
בחרנו בסרט אישה יפה.

לא עברה רבע שעה מתחילת הסרט, וזיו התחיל לנשק לי את הצוואר.
השמעתי קולות הנאה, והבנתי לאן זה הולך. לא הייתי בטוחה שאני רוצה.
שאלתי את זיו אם הוא לא מעדיף שנגמור את הסרט.
"אני מעדיף לגמור אותך" אמר בחצי צחוק.

האווירה התחממה ועברנו למיטה.
"נעים לך?" שאל, ועניתי שכן באוטומטיות.
זיו לא שאל עוד.
היינו שנייה קרובים לפאנץ' הסופי "תצרחי את השם שלי"
תמיד זה הרגיש לי מגוחך, אבל בכל זאת עשיתי את זה.
״זיו!״
״זיו!״
״זיו!״

הוא גמר, ושנינו הותשנו.
הסתכלתי על זיו שכבר נרדם.

תהיתי מה בעצם השתנה?

נכתב על-ידי
שרוני
חולמת להוציא ספר, בעלת בלוג (share on the page). כותבת שירים וסיפורים קצרים
הדף נקרא 130 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי