הואלס האחרון

אני בכלל לא אחת שמתלוננת. מעולם לא הייתי. על מה יש לי בכלל להתלונן? ולמי? מי יקשיב לי בכלל? את מי אני מעניינת כבר? סתם זקנה ששכחו במסדרון. 

הנה אני תמיד בשקט, לא צועקת ולא נדחפת, אני אפילו לא חייבת לקבל את התרופות שלי בזמן, הן במילא לא יעזרו כבר. הרגליים האלו הרי לא יתחילו לרקוד פתאום, נכון?! מה אתה צוחק, אתה תרקוד איתי? הנה גם אתה כבר ממהר, לא מעניין אותך מה יש לאישה זקנה לספר. לך, לך לחברים הצעירים שלך. 

אז אתה נשאר?! גם אני הייתי פעם צעירה אתה יודע, חביבי?

בטח שהייתי יפה. חתיכה, אז אמרו. לא כמו היום שהרגליים נפוחות כמו בלון. אתם היום קוראים לבנות בשמות מלוכלכים וחושבים שמישהי תעיף מבט בכלל. מה אתם הצעירים יודעים על אהבה בכלל? אהבה זה כמו ואלס, תשוקה זה טנגו! אתם אין לכם סבלנות לואלס, ישר טנגו. מפסידים הכל, אתם!.

כן, יש לי משפחה, בטח. הרבה משפחה, אבל הם עסוקים. יש להם את העניינים שלהם, סבתא זקנה זה רק צרות. אבל ככה זה בעולם. לצעירים אף פעם אין מספיק זמן, ולזקנים יש יותר מדי. אתה יודע, אני כבר חשבתי שהוא שכח אותי, כמו כל היתר. אבל בסוף הוא לא שכח. הנה, ברוך השם, אני פה במסדרון מסתכלת על כל ההולכים, לפעמים אני עוצמת עיניים רק כדי שלא ידברו איתי. אין לי כוח לענות, אין לי כוח לשאלות של הרופאים האלו. מה הם יודעים? הם לא באמת מסתכלים בעיניים, אתה יודע. מעניין אותם רק המספרים שלי, מה עלה - מה ירד, לא מה אני מרגישה. אבל זה בסדר. ככה, הם לא יפריעו לו, אתה מבין?

די, אני כבר חיה יותר מדי זמן!

לא!, איזה חלומות יכולים להיות לזקנה כמוני?! כבר הפסקתי לחלום מזמן. כל מי שאני מכירה כבר לא חולם. על מה יש לי לחלום? רק שמישהו אולי ייזכר בסבתא זקנה ולא ישאיר אותי ככה למות לבד במסדרון. 

לא, אתה חמוד! אתה יכול ללכת, אני לא מתלוננת אף פעם. הנה אני כבר לא לבד, הוא בא אליי. תלך, תלך עכשיו.