הבידוד נגמר לי- חלק ג׳

רעש הנגיחה שהרימה את גופו הכבד של חיים לגובה בלתי צפוי לא העיר את אברי.

 הכל היה שקט סביב מלבד הרוח שנשבה על פניו של חיים בפעם האחרונה, בעוד הרחוב המוכר מסתחרר סביבו בדרכו מטה.

 אברי לא התעורר גם מהרעש של גופו הנחבט במדרכה. היו כאלו שטענו שהיא זו שגרמה למותו, שלא הרגיש דבר ממה שקרה אחר כך. אך זו לא היתה האמת.

אברי גם לא התעורר מצעקות האישה שטיילה עם כלבה בשש בבוקר.

בתחילה כשהביט החוצה מהחלון חשב שאלו שאריות הסם בגופו שמתעתעות בו. מספר חתולי רחוב מתקוטטים עם להקת עורבים על זכות הראשונים על הגופה הגדולה, המרוטשת על הכביש השומם.

 גופה. מעולם לא ראה גופה קודם לכן.

במרחק מה על הכביש, אדום בוהק וסביבו שלולית סמיכה היה מוטל איבר פנימי. בבטן היה פעור חור גדול, לא טבעי סביבו עמדו העורבים וניקרו.

״מוקד משטרה שלום״

״הלו משטרה? אני רוצה לדווח על גופה״

״גופה? של מי?״

״ברחוב, מוריה 17 יש פה גופה ברחוב״

״זה... כן, זה ידוע לנו. זה בטיפול של העיריה״

״אתם שולחים מישהו?״

״כמו שאמרתי-זה בטיפול של העירייה״

״והם שולחים מישהו?״

״העיריה.. הם בחל״ת, כבר שבועיים אין עם מי לדבר שם״

״אי אפשר לשלוח אמבולנס או משהו?״

״זאת גופה. מה יעזור לו אמבולנס עכשיו?״

העורבים קירקרו בקול גדול. בשמיים חג נשר.

ניצן, שכב בחדרו על המיטה, תריסי החלון מוסטים וניסה להרגע. הוא עיסה את הרקות וסביב העיניים כפי שלמד מהוידאו ששלחו מבית הספר ״איך להפיג מתחים וחרדות״. 

כשעצם את עיניו הופיעה האשה בראשו. העיניים שלה.

״האם היא יפה?״ 

הוא פתח את התריס לגמרי ואור חזק של בוקר מאוחר הציף את החדר.

בחוץ היה שקט כמו ביום כיפור. חדרו פונה לכיוון דרום ומשקיף על מורדות ההר: עצים, עצים ועוד עצים. כל כמה דקות עוברת אולי מכונית אחת או שתיים, אפשר לשמוע ציפורים, זבובים, דבורים כמו שכמעט אף פעם לא היה אפשר. הוא פשט את החולצה, נשכב שוב במיטה והרגיש את החזה שלו מתמלא, הצלעות מתרחבות, השמש שוזפת אותו.

שלושה שבועות בלי כל השטויות של בית ספר ועכשיו האשה הזו. 

כשהיה בן 4 נפטרה סבתו. אמו ואביו היו עסוקים עם סידורי ההלוויה והשבעה והביאו מטפלת שתשגיח עליו. בטח הייתה אז סטודנטית.

 ״מה זה כשמתים?״ שאל אותה

היא הורתה לו לשכב על הגב על הרצפה ולשים ידיים ליד הגוף.

״ועכשיו תעצום עיניים״

״ככה״

״בוקר טוב לכל המתרגלים והמתרגלות, שמחה שיש לנו מצטרפים חדשים לחצי שעה של תירגול. התרגול היום יעזור לנו להפחית מתחים, דבר מאד חשוב היום,  להרחיב את הנשימה ולהתחבר לעצמנו.

 נתחיל עם נשימה עמוקה אל חלל הבטן, אל הדנטיאן, הטבור, מרכז הצ׳י של הגוף ניתן לאוויר להכנס ונאפשר לו לצאת בנשיפה קלה. בכל שאיפה אנחנו נכניס עוד כח וחיוניות לגוף ובכל נשיפה אנחנו משחררים מתח, לחץ או כל דבר אחר שלא נחוץ לנו כרגע״

נחוץ לה נחוץ לה לראות שוב את הנער הזה.

נחוץ לה חיבוק, מגע.

באותו הרגע ממש, בצירוף מקרים קוסמי הציצו אל חדרה שני חתולי רחוב. הם רחרחו את מסגרת החלון והתרפקו על דפנות העץ. אחד מהם, מפוספס אפור אזר אומץ ונכנס אל החדר.

״אני מצטערת, יש לנו פה אורח מיוחד״ הפנתה את מצלמת הלפטופ אל החתול שכעת כבר התחכך ברגליה.

״איזה מאמי״ ״שיואו, אני רוצה כזה״ ״מותק״ ״קיצי קיצי״ הגיבו הצופים.

אל האפור המפוספס הצטרף חברו- חתול ג׳ינג׳י גס יותר במראהו ושניהם המשיכו ללוות את תרגול הבוקר ולגנוב את ההצגה מעדן שלנו בגרגורים והתחכחות ברגליה.

אחרי התרגול הכינה לעצמה ארוחה קלה.

״לחם עם אבוקדו זה לא בשביל חתולים!״ הצטעצעה מולם

״במקרר יש לי רק אוכל טבעוני אני חוששת״

החתולים הביטו בה במבט תמה, בלתי מסופק.

״רוצים לנסות גבינה טבעונית? זה ממש כמו האמיתית!״

למשמע המילה גבינה גילו החתולים סקרנות

״זה עשוי מקשיו אז אין בזה בכלל סויה וזה ממש דומה במרקם לגבינה רגילה״

החתולים רחרחו בספקנות. הג׳ינג׳י אזר אומץ ובחשדנות מעט ליקק מהגבינה, זינק בחלחלה, רץ כל עוד נפשו בו וקפץ מהחלון.

החתול האפור והיא הביטו זה בזו דקה קלה. משהבין שממקרר זה לא יצא נקניק השמיע מה שנשמע לעדן כנחירת בוז ופסע אל החלון. היא הלכה בעקבותיו והשאירה את הגבינה מחוץ לחלון. ״זה כאן אם תרצו!״ קראה להם.

היא תתקן את הקארמה שלה.

בראשה חזרה על המנטרה מההרצאה של דיפאק צ׳ופרה ״אני בן אדם הראוי לכל העושר והאהבה שבעולם״

״אני בן אדם הראוי לכל העושר והאהבה שבעולם״

״אני בן אדם הראוי לכל העושר והאהבה שבעולם״

ועכשיו היא תחפש את העושר והאהבה הזו. עכשיו היא תשאף אליה, היא תאפשר אותה והיא תבוא.

טוק-טוק-טוק

״עליזה מסכנה שלי, איך את מתמודדת? כבר באו הילדים?״ קראו השכנים מעבר לדלת.

לשבת שבעה לבד. אין יוצא ואין בא. רק הטלפון מצלצל ומצלצל.

השכנים הטובים משאירים לה אוכל ליד הדלת. דופקים שלוש פעמים כדי שתיקח לפני שיריחו חזירי הבר ויגזלו לה גם את זה.

החיים בלי חיים. זה חיים זה??

לא אפשרו לה לצאת לראות את הגופה. אמרו שעדיף כך, שתזכור אותו כפי שהיה. אז היא נשארה בבית והטלפון מצלצל ומצלצל, הודעות ושיחות. את חלק מהאנשים מעולם לא הכירה, חברים מהצבא, מהעבודה שלו ושלה, כל מיני קרובי משפחה שאפילו ביום ההולדת לא שומעים מהם. פתאום מבול.

ותמיד התוכן אותו תוכן ״כל כך אכזרי״, ״איפה הצדק בעולם״, ״חיים היה קדוש״ ש״לא עשה שום דבר רע ככה ללכת״ 

ככל שהתרבו השיחות כך נשכחה ממנה דמותו של חיים יותר ויותר. כאילו כל מנחם נשא איתו מחק שטשטש  דמותו האמיתית עד שכעבור כמה ימים לא יכלה יותר להזכר איך נשמע קולו של האדם עימו היא חיה יותר מ25 שנה. 

הדבר היחיד שהיה היה אין-חיים. נוכחות חדשה וחזקה של אין-חיים בשולחן האוכל, אין-חיים במיטה לידה, אין-חיים שלא משאיר מברשת שיניים בכיור. חללי הבית פונו מיושבו ונכבשו מחדש על ידי החלל הריק הזה שהרגיש לה נוכח יותר מכפי שחיים אי פעם היה בחייו.

5.4.20

at:avri12345@gmail.com

פינוי מפגע תברואתי :subject

אנו מודים לך על פנייתך לעיריית חיפה.

ברצוננו להודיעכם כי פנייתך בתאריך 5.4.20 בטיפול.

אנו מתנצלים על אי הנוחות הזמנית.

בתודה,

עיריית חיפה, יחד מנצחים את הקורונה! 

7.4.20

at:avri12345@gmail.com

     פינוי מפגע תברואתי :subject

בתגובה לפניותיך מתאריך 5.4.20, 6.4.20, 7.4.20

ובהמשך למכתבנו מיום 5.4.20 הרינו להודיעכם כי בשל המצב הקשה של מגפת הקורונה ועל מנת לשמור על בריאות הציבור הוצאו מרבית עובדי התברואה בעיריית חיפה לחופשה ללא תשלום (חל״ת).

אנו מקווים לטפל במפגע בהקדם ומפצירים בתושבים לא לצאת מביתם שלא לצורך, לא להכנס לתחומי פארק הרצג עד הודעה חדשה ולא לבוא בכל מגע עם חזירי בר, צבועים או כלבים משוטטים.

הזהירות מונעת אסון!

נבקשך להתאזר בסבלנות הנדרשת!

אנו מודים לכם על אורך הרוח ומתנצלים על אי הנוחות הזמנית,

עיריית חיפה, יחד מנצחים את הקורונה! 

כשהגיע סוף סוף בוקר אחד כח תברואה מאולתר ומגומגם, חמישה ימים אחרי תקרית החזיר לא נותר כבר הרבה מה לפנות. את מרבית העבודה עשו חיות הבר.

את חלקו העליון של חיים הפרידו הצבועים מחלקו התחתון. בשאריות הבשר העיקש שדבק לעצמותיו טיפלו במסירות חתולי הרחוב, העורבים, מספר כלבים משוטטים ונשר.

תריסי כל הבתים ברחוב נותרו מוגפים. אברי הביט בתדהמה בעובדים בחליפות המגן הצהובות העבות תרים אחרי העצמות הלבנות המבהיקות הפזורות להן ברחוב. מחפשים אותן כקבצנים אחרי מטבעות בפינת הרחוב.

בסוף אותו הבוקר סיימו את מלאכת הליקוט. כל שנותר עוד הוא כתם גדול וכהה במרכז הכביש.

ואז פתאום היא היתה שם. עין לעין. היא צחקקה למראהו בהתחלה. הופתעה שישב בבוקסר בלבד אבל לא נרתעה. הצחוק שלה הקסים אותו בקלילותו. הוא הרגיש את החיבור מאתמול חוזר לחיים, את עצמו חוזר לחיים. המבוכה התפוגגה ובמעין טקס מוסכם התקרבו למסך וצללו זה בעיני זו זה לעיני זו.

הפעם הרגיש המפגש עז יותר. הנער היה עירום בבוקסר בלבד ונראה מצד אחד בחור צעיר, חיוני ומושך ומצד שני ילדי ופגיע. כל כך טבעי. הם התקרבו זו למסכה של זה. היא הסתקרנה שוב מעיניו הירוקות היפות והרגישה את צמיחת החיים, בתוך אישונו חוותה את סקרנות, את צימאון החיים. כל התכווצות, התמקדות המבט, התמקדות הנפש, חוותה כח ממוקד מאד. היא רצתה. היא התחילה להושיט לעצמה יד. עיניו עטפו אותה בהבנה מוחלטת, גם הוא היה שם איתה, היא לא ראתה דבר מלבד עיניו אך חשה איך קצב נשימותיו שונה. הוא הכיל אותה בעיניו יותר מכל יד של כל גבר, היא חשה את הרעב שלו טורף אותה והרעב שלה אותו. עוד ועוד. גלים של חום שוטפים אותה ואותו. עד שנשטפה כולה. חייכה אליו וגם הוא אליה. שניהם מזיעים. ונתקו את השיחה.

את מחשבותיה קטעו החתולים שחיכו לה שוב על אדן החלון, מתעלמים מהגבינה שהשאירה להם שם, שורטים את הזכוכית בתובענות. 

משפתחה עדן התלוו אליהם מיד עוד שלושה ולפני שהספיקה להגיב חמקו במהירות שיא עוד שלושה דרך החלון אל דירתה. החתולים טיילו בין החדרים עצבניים כנושי חובות. האפור המפוספס מתחכך ברגליה בחביבות בעוד חתול שחור בעל פרווה מטונפת נעמד בפינת החדר ונעץ בה את עיניו הירוקות הכועסות.

״הוא כניראה מאד רעב״ חשבה

״הם בוודאי כולם רעבים. אני אראה מה אני יכולה להכין לכם חברים. לא ממש תכננתי על הביקור הזה, אז יש לי כאן רק....

גבינה

טבעו…״