מכתב לקוונטין טרנטינו

לקוונטין טרנטינו שלום. אני מנצל את העובדה שאתה בארץ לרגל פסטיבל כלשהו כדי לכתוב לך כמה דברים.

אני ניצול משפחת שואה ואהבתי מאוד את "ספרות זולה" שלך, באמת שאהבתי. את "ממזרים חסרי כבוד" לא הלכתי לראות משום שאני עדיין לא בשל לראות סרטי פיקשן על השואה. מאותה סיבה שלא הלכתי לראות את "החיים יפים" של בניני ולא את "רשימת שפילברג" (זה בכוונה) של שפילברג. לא מאמין שאפשר לבדות את השואה. במקום זה אני מעדיף להתייסר ב"שואה" הדוקומנטרי והבלתי נגמר של קלוד לנצמן. מה לעשות כזה אני.

קראתי שבראיון איתך בניו-יורק מגזין אתה מצוטט כאומר שלהפתעתך כאשר צפית בסרט בישראל, כאשר שומעים את שושנה אומרת, על רקע מסך בית הקולנוע שלה העולה בלהבות שהיא הציתה, על כל הנאצים רמי הדרג הלכודים בו 'זהו פרצופה של נקמת העם היהודי' פרץ הקהל במחיאות כפיים סוערות. אמרת למראיין שזה היה אלים. שזה היה מפחיד. שהייתה אלימות בתרועה הזו. שזה לא היה כמו שמריעים בהקרנה של 'אינדיאנה ג'ונס'.         שהיה משהו צמא דם בכך. שהיה בזה משהו שהלך על הקצה. שהייתה אלימות... שהיה דם באוויר, ושזה היה פראי. נדמה לי שלמרות שאמרת שזה הפתיע אותך, בעצם אהבת את תגובת הקהל.

אמנם אנחנו לא מכירים. אבל הייתי רוצה שתדע שאין לך דבר גרוע יותר לנושא החשבון שעומד בין גרמנים ליהודים מסרט של גאון הוליוודי שעלילת הסרט, כל סרט, היא בשבילך חבל כביסה לתלות עליו את משחקי האלימות החמוצים מדם שאתה בורא. בארץ אנשים עוד יכולים לצאת מהסרט ולעשות לערבים את מה שראו שהיהודים בסרט שלך עושים לגרמנים. ישנו משהו מאוד חשוב בקשר לנקמה שאתה צריך להבין, מאבי ניצול השואה למדתי לדעת שבכל פעם שאנחנו נהנים מנקמה בחיים זהו עוד ניצחון של הנאצים. 

קוונטין היקר, מדינת ישראל היום היא מדינה שסועה וקרועה שיש בה רייטינג גבוה מאוד לאלימות ולמוות. אני רוצה לגלות לך שבמדינת ישראל נמצאים שני בתים. אחד "בית המוות" והשני "בית החיים"- יד ושם ובית התפוצות.     אחד הוא מקדש לאופן בו מתו היהודים בשואה, והשני הוא בית שמשחזר את האופן בו הם חיו לפני השואה. תנחש לאיזה משניהם יש יותר כסף ולמי משניהם מגיעים יותר מבקרים. 

לכן שאלת ההחלמה מן האלימות ששקועה בה החברה הישראלית עד צוואר היא שאלה חשובה לא פחות, משום שממנה תיגזר איזה חברה תהיה כאן ואיך יראה השדה התרבותי שנבנה כאן בעתיד. האם הוא יושתת על נקמה כמוטיב מרכזי או על האנושיות הסליחה והחסד. ואני בכלל לא בטוח שהסרטים שלך עוזרים לנו בדילמה הזאת. 

כמו שהדברים נראים לי כעת, אנחנו נמצאים תקועים עמוק בשלב של מדינה השואבת מן השואה בעיקר את מוטיב הנקמה. כך שבעצם אנחנו רואים מדינה של ממזרים חסרי כבוד כאשר אנו מביטים בבהלה כל יום במראה בבוקר. 

מה יהיה אתנו בעתיד, ימים ואנשים שיתנגדו לאלימות מכל סוג יגידו.